בקר חדש. דממת הקיץ הנורא. חום, זבובים ומרחוק קולות חיים.
לבד הנני
בלב המדבר וסביבי רק דומם. זמזום מונוטני של זבובי המדבר נבלע ברקע. האויר אינו זע
כהוא זה והכל ישן. השמש החמה שוטפת הכל ומרדימה.
טמטום מוחין ירד עלי, עלי להאבק בו פן אוכל גם לרבוץ על המטה עד לערב. סימן
חיים יחיד מעולם בני האדם הוא הרדיו המנעים נעימות בשקט, ברקע.
הבולט ביותר הוא
חוסר התנועה בכל, ממש כאילו קפא העולם לאור יום. כל הפעילות והתנועה נראים כעבר
מפוקפק ועתיד מעורפל עוד יותר.
קיים רק הרגע – קפוא, אינו נע. כל הקיים, קיים כך
לנצח: הרגע הוא הנצח, העבר והעתיד הם אשלייה שהרי איני מודע להם אלא בזכרוני ודמיוני
בלבד.
ברגעי שלווה כאלו בא ועולה עולם הנפש: הרהורים פורחים, רעיונות, מחשבות,
רגשות. יכול אני לשכב ולהרהר בעולם מופלא זה, חי אני בו יותר ויותר, הוא אמיתי
יותר מן ה"מציאות". בעולם הנפש שולטים הרגשות הכנות וההבנה – בו מוצא
אני יחסי קרבה מפלאים לא רק לבני אדם אלא גם לחי ולצומח ולדומם.
מביט אני בעמוד
האוהל, או אבן המתגלגת בחוץ והם מדברים אלי בשפה בלתי ניתנת להסבר. זהי שפה של
תחושה ותו לא, כאותו מבט-לא-מבט בו תופס הנך איזו דמות וצורה וברגע בו אתה מביט
לעבר הדמות היא מאבדת את אופיה המיוחד או נעלמת כליל.
מילואים מסוג זה רצוי לי כי
אהיה לבד. כל מלה, תזוזה ותנועה של אדם אחר מפריעה את עולם הנפש המפלא ואז חוזר
אני אל הטמטום של יום קיץ חם ומהמם.
