בעקבות אירועים מהילדות והנעורים, התרגלתי לחיות לבד ובעיקר לא לסמוך
על אנשים. הדבר התבטא בכך שרוב העבודות שלי נעשו עצמאית. לא ניהלתי אנשים ואנשים
לא ניהלו אותי.
בתקופת התבונה הבנתי משהו שהפך להיות מרכזי בחיי.
הצורך שלי בחברותא! הצורך שלי להתחבר לאנשים.
אותו הרגל של להיות ולתפקד לבד, החל צורם לי בנשמה, צרימה שהלכה
והתגברה, וכל אותה עת אני נלחם בכך ע"י הסיפור שאני מספר לעצמי "אני
איניבידואליסט. אני לא עובד בשביל אף אחד ואף אחד לא עובד בשבילי. חופש מוחלט!".
שתי תובנות שנחתו עלי בסביבות ההקפה ה-70
שלי את כדור הארץ, היו: "להסתכל במראה" ו- "לצאת מאזור הנוחות כדי
להתפתח".
להסתכל במראה עשיתי הרבה במשך חיי, אלא שהסתכלתי כסומא שבעצם לא רואה
את מה שלפניו. כעת אני מבין שאני בעצם עושה בדיוק מה שאומרים לי, כלומר אותו הרגל
של להתרחק מאנשים בעצם מכתיב לי את חיי.
להתקרב לאנשים היה ממש אזור לא נוח עבורי. לקח זמן ומאבק רגשי והיום
התוצאה מפליאה אותי ברמות על! אני שייך לקבוצות שונות ובעיקר בתחום הקהילתי – הכי
"לא אני" שיש! והינה אני יושב בצוות ההיגוי של הקהילה בה אני חי. לוקח
תפקיד של יו"ר צוות החרום היישובי (צח"י), יושב בצוות המוביל של מועדון
60+ כנגד כל ההרגלים שלי. וכאן המקום לגילוי נאות: אני ממש נהנה מכל אלה!!
(אבל אל
תספרו לאף אחד – זה סתם יהרוס לי את התדמית שבניתי במשך כל כך הרבה שנים).
