עולם הרוח - עולם החומר

השעה 10:40 (בלילה?)

הכאב הסבל והעצבות הן חומר דלק לנפש. נפש רדומה תתעורר למקרה כואב ופוגע. הלב הסובל הוא גם המבין. אין ביכולתי להשאר שלו לזמן רב, מרגיש אני כאילו גווע אני. השלווה היא כסם מהמם המביא לטשטוש חושים טמטום ואטימות. כיצד אוכל לראות לשמוע לחוש באם נותק הצורך לכך ממני? הכל טוב ויפה וכי מדוע אביט יודע אני לבטח כי כך הדבר או  כזה הוא המראה: הבטחון מביא לרגיעה בגוף ובנפש והנפש נוטה להרדם ולהתנוון. נפש עשירה כנפשם של אמנים או אמנים בכוח באה להם מאיזו צרה פגע או אסון.

בהביטי לאחור בעיני רוח לאורך הדרך הארוכה אותה עברתי זוכר אני בברור רגעים קטנים וחסרי משמעות כביכול כשהסבה לזכרוני אותם הנה העושר הרוחני של אותם רגעים. מבט של נערה שאיני זוכר לא את המקום לא את שמה ולא את התקופה ורק  את מבט עיניה אזכור. רגעים של התעלות נפש ללא סיבה נראית לעין. טיול בארופה לא היה נחרט במוחי  אלמלא היתה קשורה בה חוויה כלשהי כגון עצב (הגשם השוטף בונציה) שמחה (אותו זוג במכונית הקטנה ברומא) וכן הלאה. מתקופת מלחמת יום הכיפורים אינני זוכר את אותם פעילויות שונות ואלו מבטו של אדם נפחד פרצופו הקפוא של סורי מת, ילדה קטנה (5) המתבוננת בפגזים הנופלים לידה ללא התרגשות ושיר מפלא (אז) של נעמי שמר "לו יהי" שהביא אותי לידי דמעות בכל פעם ששמעתיו, כל אלה חרוטים לנצח בנפשי כי קשר רוח לי עימם.

אותו צלם קרבי היודע להנציח במצלמתו את נפש האדם הלוחם במערומיה ברגעי אמת – אמן הוא לבטח! כל יצירה שהיא שיש בה מן הרוח ועולם הנפש – אמנות היא.

יצירות פאר רבות נראות מאובנות וקרות מאחר ונעשו על פי כללים מסחריים של "כמה ארויח מכך" ואילו יצירות עלובות למראה לידם מקבלות הילה של זוהר – עולם הנפש מתוך האמת שבהן.

האמנות היא נבטוי החומרי של עולם הרוח.

הדמעות הן טיפות נפש שהתעבו והפכו לטפות באוירה הקרה של עולם החומר.

בז אני למנוחת הנפש – אינני רוצה בה! הכאב והסבל הם הם המגרים את כל חושי, מחדדים את יכולת הקליטה ופותחים פתחים נסתרים שלא ידעתי אפילו על קיומם.

האהבה היא הקשר העמוק ביותר, בין נפשות, התמזגות נפשית, הטמעות זה בנפש זו. זאת רק נוכל באם פתוחה הנפש לעולם הרוח. האהבה הפיזית הנה בטוי לאותה אהבה רוחנית – בטוי חומרי. אם נשקיע בה את נפשנו תהיה כל אהבה פיזית לאומנות. החמר ללא הרוח הוא אקט חייתי לצורך רבייה ו/או הנאה ותו לא. ובמה עלינו על החיה הן רק ביכולתנו להפך מעשה לאומנות ע"י קשירתו בעולם הרוח. ללא עולם הרוח איננו אלא חיות.

מכאן הדרך שלי לאותם "פגעי נפש" כאב, סבל, צער, קנאה שרק דרכם  חי אני חיים מלאים. אוכל לסבול הרבה כאב וצער אולם השלווה והבטחון הם הם שיהרגו אותי. אולי משום כך סכסוכי עם בני אדם שונים ודווקא לקרובים אלי, התנגשויות מתמידות והערמת קשיים עצמית. בכל מכה נפשית נופל אני וקם ועולה במשנה כוח ומבין אני טוב יותר את דרכי.

מזכרונות הלילה

השעה  10:00 (בלילה כנראה)  – מזכרונות הלילה. שקט ודממה של ליל מדבר. צוקי הגרנטי נישאים מכל עבר ונדים לאיטם בראשי האבן העצומים. רחשים זעירים זורמים בינות לפתיתי האופל, אפילת הלילה כשמיכת ענק מכסה עלי ועל רגשותי. "החיים כמשל" אכן, כיצד לא השכלתי לראות – הרי כל חיי הם משל לחיי הנפש. אוהב אני את הלילה משום המסתורין: מסתורי הנפש, אתה רואה-לא-נראה דברים שלאור יום אינם קיימים. השקת ושלוות הלילה הן דימוי נפלא לרגעים של שלוות הנפש. מאידך אובה אני  את סערת החורף, סערת הנפש. אין לך דבר המחייה יותר מאשר סערת הנפש המעלה ומערבלת כל רגשותיך. מסביב הרי הגרניט הם המנהגים המושרשים בתוכך ומה עצום הכח הדרוש לשנותם! הים הבלתי מוגדר – האם אינה דומה לנפשך? תוכל לשים אצבע על נקודת אופי זו או  אחרת ומיד היא אינה אך נקודות אלו מהוות את אישיותך. כאישיותך כן הים נוצר מן המים והגלים: ים סוער, ים רוגע, וכד' הן חיקוי ציורי ביותר. אופי הים נקבע ע"פ גליו אך  מהו גל? הן לא תוכל לגעת בו להגדירו בדיוק. הגל אינו קיים ללא הים ואילו אופי הים נקבע על פיו, כמוהו כן נפשך.

נוטה האדם לעגון רגשותיו לחומר ואפילו האהבה עליה יאמרו אוהב אני את שערך את ידך את צווארך את קולך או מבט עיניך – וכלם חומר המה. וכי יעגון ספן אניתו ברוח או בים הרי רק על קרקעית מוצקה תעצור ספינתו. האדם כאניה על ים הנפש. המרחיק מסכן אנייתו אך גלויים לפניו ככל שירחיק נדוד ויסתכן, כן ירבו גלויו את העולם. האדם פוחד מן הים ואפילו הספנים הגדולים דרוש להם נמל בית לשם יוכלו לשוב לשעת מצוא. מאי לאי נקפץ על גלי מים סוערים ולרב נשים חיינו על קרקע מוצקה. המפליג מסתכן בטביעה, (משל, והנמשל – האדם הנכנס לעולם הרוח מגיע לעיתים ל"חולי רוח") אולם ראה את קולומבוס שהעז- ועולם חד נגלה לו, כמוהו כוואסקו דה-גמא, מרקו פולו ואחרים שגילו בפנינו עולם בלתי נודע.

הרעיון ("החיים כמשל" – פנחס שדה) שבריאת והתנ"ך כולו מדבר לא על עם ישראל אלא על נפשו של האדם היחיד: בריאת העולם – הולדת עולם הרוח בו. לפני כן תוהו ובהו. החטא הקדמון שהוא  משול לסבל וכאב שבגלויי הנפש ובגללם לא ידע עוד האדם מנוח (הגרוש מגן עדן) הנסיון לצאת מעולם זה (נח והמבול) ההתבודדות במדבר הנפש (בני ישראל במדבר) חוקי עולם הרוח מתחילים להתגלות לו לאדם (לוחות הברית ועשרת הדברות) וכן הלאה דרך ספורי  התנ"ך כולו, האדם הולך ונכשל בדרכו וכאבו וסבלו הולכים עימו לכל אורך חייו (עם ישראל והתנכרות העמים).

התנ"ך הוא ספר הספרים מכל הבחינות ואילו הבינו את כוונתו האמיתית מגיעים היינו (כל אדם) לגאולת הנפש.  חכמינו ראו בעם ישראל את המשל ואילו הנמשל לא השכילו לראות וכיום הדגש בדת  הוא אמנם על היהדות כדת לאומות והרי זהו כמעט הפיכה של כוונת התנ"ך. דת היחיד מכל לאום דת וגזע שהוא. 

טעות טרגית זו עשו כל עמי העולם כמעט והסטיות הלכו וגברו לכיוונים שונים, יהדות, נצרות, איסלם ורבים אחרים. הדת האמיתית והיחידה והיא כוונת התנ"ך היא, כפי שנאמר בספר דת היחיד: היחס בין אדם לאלוהיו ובין אדם לעולם הנפש  שבו ושהוא חלק ממנו.