מזכרונות הלילה

השעה  10:00 (בלילה כנראה)  – מזכרונות הלילה. שקט ודממה של ליל מדבר. צוקי הגרנטי נישאים מכל עבר ונדים לאיטם בראשי האבן העצומים. רחשים זעירים זורמים בינות לפתיתי האופל, אפילת הלילה כשמיכת ענק מכסה עלי ועל רגשותי. "החיים כמשל" אכן, כיצד לא השכלתי לראות – הרי כל חיי הם משל לחיי הנפש. אוהב אני את הלילה משום המסתורין: מסתורי הנפש, אתה רואה-לא-נראה דברים שלאור יום אינם קיימים. השקת ושלוות הלילה הן דימוי נפלא לרגעים של שלוות הנפש. מאידך אובה אני  את סערת החורף, סערת הנפש. אין לך דבר המחייה יותר מאשר סערת הנפש המעלה ומערבלת כל רגשותיך. מסביב הרי הגרניט הם המנהגים המושרשים בתוכך ומה עצום הכח הדרוש לשנותם! הים הבלתי מוגדר – האם אינה דומה לנפשך? תוכל לשים אצבע על נקודת אופי זו או  אחרת ומיד היא אינה אך נקודות אלו מהוות את אישיותך. כאישיותך כן הים נוצר מן המים והגלים: ים סוער, ים רוגע, וכד' הן חיקוי ציורי ביותר. אופי הים נקבע ע"פ גליו אך  מהו גל? הן לא תוכל לגעת בו להגדירו בדיוק. הגל אינו קיים ללא הים ואילו אופי הים נקבע על פיו, כמוהו כן נפשך.

נוטה האדם לעגון רגשותיו לחומר ואפילו האהבה עליה יאמרו אוהב אני את שערך את ידך את צווארך את קולך או מבט עיניך – וכלם חומר המה. וכי יעגון ספן אניתו ברוח או בים הרי רק על קרקעית מוצקה תעצור ספינתו. האדם כאניה על ים הנפש. המרחיק מסכן אנייתו אך גלויים לפניו ככל שירחיק נדוד ויסתכן, כן ירבו גלויו את העולם. האדם פוחד מן הים ואפילו הספנים הגדולים דרוש להם נמל בית לשם יוכלו לשוב לשעת מצוא. מאי לאי נקפץ על גלי מים סוערים ולרב נשים חיינו על קרקע מוצקה. המפליג מסתכן בטביעה, (משל, והנמשל – האדם הנכנס לעולם הרוח מגיע לעיתים ל"חולי רוח") אולם ראה את קולומבוס שהעז- ועולם חד נגלה לו, כמוהו כוואסקו דה-גמא, מרקו פולו ואחרים שגילו בפנינו עולם בלתי נודע.

הרעיון ("החיים כמשל" – פנחס שדה) שבריאת והתנ"ך כולו מדבר לא על עם ישראל אלא על נפשו של האדם היחיד: בריאת העולם – הולדת עולם הרוח בו. לפני כן תוהו ובהו. החטא הקדמון שהוא  משול לסבל וכאב שבגלויי הנפש ובגללם לא ידע עוד האדם מנוח (הגרוש מגן עדן) הנסיון לצאת מעולם זה (נח והמבול) ההתבודדות במדבר הנפש (בני ישראל במדבר) חוקי עולם הרוח מתחילים להתגלות לו לאדם (לוחות הברית ועשרת הדברות) וכן הלאה דרך ספורי  התנ"ך כולו, האדם הולך ונכשל בדרכו וכאבו וסבלו הולכים עימו לכל אורך חייו (עם ישראל והתנכרות העמים).

התנ"ך הוא ספר הספרים מכל הבחינות ואילו הבינו את כוונתו האמיתית מגיעים היינו (כל אדם) לגאולת הנפש.  חכמינו ראו בעם ישראל את המשל ואילו הנמשל לא השכילו לראות וכיום הדגש בדת  הוא אמנם על היהדות כדת לאומות והרי זהו כמעט הפיכה של כוונת התנ"ך. דת היחיד מכל לאום דת וגזע שהוא. 

טעות טרגית זו עשו כל עמי העולם כמעט והסטיות הלכו וגברו לכיוונים שונים, יהדות, נצרות, איסלם ורבים אחרים. הדת האמיתית והיחידה והיא כוונת התנ"ך היא, כפי שנאמר בספר דת היחיד: היחס בין אדם לאלוהיו ובין אדם לעולם הנפש  שבו ושהוא חלק ממנו.