ימים של קסם

מועדון 60+ על שביל ישראל. 
אני מת להכיר את הארכיטקט המדהים הזה!  כיצד יוצרים קומפוזיציה כל כך מושלמת?!   
יש תמיד הטוענים לנופים משעממים, יובש, אבנים, יותר מדי עליות וירידות. אכן נוף "לא נוח". 
ואם כן, כיצד תוסבר ההרגשה המדהימה הזאת של מרחבים עצומים, אויר נקי כל כך, חי וצומח מתואמים להפליא ביניהם?

בסיכון חמור של חזרה על עצמי אני טוען: "אין... אין על נופי ארצנו". מי שמחפש את אותם "חלב ודבש"  מובטחים, "ייהנה" בוודאי מאכזבה שוחקת. 

גילוי נאות: הצומח שאני מכיר נמצא בדרך כלל אצלי בצלחת, אך איני יכול שלא להתפעל מהשפע הבוטני המביט בי מכל עבר. צועד בים של צמחים ובחרדת קודש כמעט, נמנע מלדרוך על פרח קטן שבקושי נראה לעין.

עוצרים למנוחה לאחר מאמץ לא קטן של טיפוס במעלה, ממש לא מפנק. האוויר הצח מתנפל על הריאות כאילו זה כל ייעודו בחיים.

מנוחה אמרתי? הרגלים נחות ואילו הלסתות טוחנות. "מיטיבי לסת" כבר אמרנו?

יום קר למדי והסכנה היא של חוסר רצון לשתות. הקור יוצר תחושה שיקרית של לחות מתמדת. מכריח את עצמי לשתות, בחוסר רצון בולט.

במרווח בין חמישי לשישי אנו באכסניית הנוער בערד. 

הולך לישון ב 22:00 ומתעורר ב 3:00!!    

כן מה לעשות? הגוף לא מקשיב ומתעורר לחיים בלי לשאול אותי!  מצטנפים באוטובוס לעוד יום הליכה. יום קשה. הירידות התלולות אינן עושות חסד לברכיים. אני לא מפסיק להתפעל מהחבורה הנהדרת שאנו חלק ממנה, ובייחוד אלה שקשה להם. הולכים בלי להתלונן. מכירים במגבלותיהם וממשיכים על אף הקשיים. 

די מדהים, שהרי הגענו לגיל שמותר לוותר על קשיים כאלה. 

נו טוב, הגליל עשוי מאנשים מיוחדים ולא רק טרומפלדורים.

החלק הכי קשה בכל הטיול הוא כרגיל, העלייה התלולה לאוטובוס, וכמובן הנסיעה הביתה.... אוי.... הנסיעה הארוכה הביתה......

"ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה...." שר המשורר  והוא ידע על מה הוא שר.

במצב זה, שאלת השאלות היא כמובן: "מתי הטיול הבא?"