לא יודע איך יסתיים
המכתב, אז אני כותב כאן שזה ממני - דוד
במפגש האחרון קבלתי
מעין שוק חשמלי כזה ועד עכשיו אני מנסה להגדיר את מה שקרה שם.
השפה היומיומית שלי לא
מסוגלת להכיל את או לבטא את מה שקרה אבל מילים הן הקשר הבסיסי שלנו, אז נראה.....
ברגע מסוים הרגשתי מין
התעלות כזאת, מין התרגשות חזקה (שאולי ארכימדס חווה כשצעק "יוריקה!")
היה די קשה להכיל את
ההרגשה מבלי לפתוח זרם של מילים... מילים.... אח.... המילים שאינן מסוגלות
לגעת....
במילים אני יכול לאמר
משהו כזה: " הבנתי שוב שלקיחת אחריות על החיים שלי בכל רגע נתון הינה הדרך
לחופש אמיתי"
במילים זה פשוט נורא!
והתגובה שלי לעצמי כשכתבתי זאת היתה "נו..... אז מה?"
ובכל זאת ההרגשה
הפנימית היתה כל כך חזקה!
הרי לקיחת אחריות על
חיי היא דבר שאני מאמין בו מזה שנים. לא אומר שאני תמיד מצליח, ממש לא! אבל הכוון
ברור לי.
ביוני 2006 בזמן מלחמת
לבנון השניה, נכנסתי לפורום פלסטיני-לבנוני והצגתי את עצמי במילים הבאות
(באנגלית): " אני יהודי ישראלי החי בארץ. שרתתי בצה"ל בסדיר ומילואים
והיום אנחנו מוגדרים "אויבים" הנלחמים זה בזה. אנחנו הורגים זה את זה.
אני מעוניין לדבר אתכם על כך. להפגש מילה מול מילה במקום רובה מול רובה"
מן הסתם אתם מבינים
שבתחילה כל מה שרצו לעשות לי זה להגדיר את המוצא שלי ואת מקצועה של אימי ואם רק
יכלו, גם לסיים את שהותי על פני כדור הארץ הזה.
בפורום הזה נשארתי כ
7-6 שבועות עד שיצאתי ללא שוב.
הסיבה האמיתית לכניסתי
לפורום היתה להקים מראה שתראה לי דברים קשים כך שאדע אם מה אני מסוגל להתמודד.
הם הצליחו לעורר בי את
כל התחושות האפשריות בין שני הקצוות של אהבה ושנאה, למשל.
כעס, עלבון, בחילה,
חולשה פיזית, שנאה, יצר נקמה, רוגז בלתי נשלט כמעט, ....שקט....... רחמים, נסיון
לחשוב כמוהם, רגש של ביחד (עד כמה שישמע אבסורדי), חמלה, התרגשות, רצון
לתקשורת..... טוב, ל"אהבה" לא הגעתי. לא צריך להגזים :-)
גיליתי את מה שגילינו
אצלנו במפגשים .... את ההגיון בלקיחת אחריות, לדוגמא אם אני כועס על מישהו, כלומר
ה"מישהו" הזה מכעיס אותי, ישנם שני שותפים לכעס. אני גם בתמונה, לא רק
הוא!
עם החלק שלי יש לי
סיכוי להתמודד. עם החלק שלו.... זה לא בשליטתי!!
גליתי דבר עוד יותר
חשוב. יש לי בהחלט אפשרות לעשות משהו בנידון אותו כעס (לדוגמא) היושב אצלי.
כל זה אינו חדש לי אבל
משהו ברב-שיח שלנו העלה אותו למרכז הבמה.
נראה לי שהעיסוק
בדברים אלה יש בו משהו אימפוטנתי כשהוא נעשה לבד. ממש כמו אוננות!! (וסליחה על
הביטוי וההשוואה)
לכן המפגשים נראים לי
כל כך לעניין ואפילו חיוניים ואפילו אם רק בכתב כאן.......
והמחשבות
כעת...........ביום שלישי אצטרך להביט לקבוצה בעיניים מבלי לקבור את עצמי מתחת
לבלטות......
ההתלבטות הנוראית הזאת
אם ללחוץ על "שלח" כך שהכתוב כאן יצא משליטתי..........
לחצתי.... אמאל'ה!!
