קומנדו 60+ למבצעים מיוחדים

דייט עם הטבע - מכתב לקומנדו 60 פלוס

שלום לקומנדו 60 פלוס,

אז מה? נפגשים שוב??!  נכון הבטחתי שלא אכתוב יותר אבל איזה כייף זה לא לקיים הבטחות  :-)

הגורם הפעם הינו טיול שערכתי עם קבוצת גליליים בשביל הגולן. הקטע בין חושנייה לתל חזייקה (הר חוזק). זה גדול ממני. לא יכולתי להתאפק!

דייט עם הטבע

כן, דייט עם הטבע. לא פחות. זו אותה הרגשה מופלאה אותה אני מכיר משכבר הימים מטיולים קודמים. ההליכה בעולם ללא רעשי התעשייה המודרנית, ללא סירנות של אמבולנסים או משטרה, ללא חדשות, פירסומות ושאר זיהומים אקוסטיים אליהם הורגלנו ברבות ימינו.

חושנייה..... בי השם הזה מעורר מחשבות וזכרונות לא הכי סימפטיים. אתם יודעים.... 1973.... מלחמת יום הכיפורים..... אבל לטבע לא אכפת. הוא בשלו. הגולן מכוסה בעיקר בסלעי בזלת בראשיתיים והמחשבות רצות, איזה מליונרים היינו יכולים להיות לו יכולנו למכור בזלת....

עוברים עדר פרות. הפרות בוהות בנו במבט שכולו תמיהה. מכירים את המבט הזה? המבט עם העינים הגדולות שכאילו שואלות "מה יש לכם לעשות כאן? עשב אינכם אוכלים, לרבוץ בשמש אין לכם זמן, על העלאת גירה אין בכלל מה לדבר. בטח לא עם הג'אנק פוד שאתם אוכלים".

עוד אני מהרהר בדברי הפרות והינה החלמוניות בחזייקה באות לקראתי בקפיצות של חדווה, ממש עולצות בראותן אותי כאהובות משכבר הימים. 

תקועות באדמה?! מי אומר??   זה רק הדמיון החולני של בני האדם המפרש כך את הדברים שהרי מי יותר חופשי.... אדם המכור לחדשות היום או חלמונית המכורה לאויר ולשמש?

איך זה שאינני משכיל ללמוד מהפרות, מהעצים, מהפרחים, מהסלעים? אני מתבונן היטב בסלע הבזלת שמולי ואייני יכול שלא להתפעל מהשלווה הטמונה בגוש האפור והקשה הזה. ממה, לעזאזל, הוא כל כך מבסוט?!

על פרפרים, ציפורים ושאר חרקים ובעלי חיים אין בכלל מה לדבר. אם מהם לא אשכיל ללמוד משהו, לא אלמד דבר. אמשיך בשיגרת החיים המטורפת, בשיגרה של סופת טורנדו שאינה יודעת מנוח.

היה עצוב להפרד מהחלמוניות ולרגע נדמה היה לי שגם להם היה עצוב משהו, שהרי אוהבי אדם הם למרות כל חולשותינו.

דייט עם הטבע הינו שיעור ייחודי וחשוב מאין כמוהו! תארו לכם אותנו בלי הטבע.  למעשה לא צריך לדמיין יותר מדי, צריך רק לבקר במשטחי הבטון והאספלט שאנו דואגים להניח בכל מקום.

אך מה לי להתייאש בתקופות החושך של חיי? שהרי ללא חושך לא אוכל לצפות בכוכבים!

לא יודע מה אתכם. אני קצר רוח לקראת הדייט הבא שלי.

דוד אלמן   (כן - "ההוא")

בהמשך למאמר "ילדות בקיבוץ של פעם"

הרגשתם פעם שכתבתם משהו אישי ומאוחר יותר הסתבר לכם שזה היה הכל פרט לאישי?   אני, לאחר מספר תגובות ממקורות שונים, הבנתי שלמעשה אני משתמש במילים ככיסוי לדברים שבאמת קורים ב"בפנוכו" הכי עמוק.

אינני רוצה שהכתיבה שלי תהיה כסוי למשהו כלשהו ובמיוחד לא לרגשות.

אין ספק שהדבר מפחיד במיוחד, הרי מי רוצה להחשף ריגשית בפני כל העולם?

אך בה במידה ואני מונע מעצמי חשיפה כזו, הרי שבכך אני מקבע את עצמי בעולם שאינני מעוניין לחיות בו.

אותה ילדות בקיבוץ של פעם הייתה בהחלט קסומה ומעלה זכרונות נעימים.

אך קסם זה שזור ברגשות וזכרונות בלתי נסבלים ואף מפחידים.

בכיתה א' למשל, ישנו בבית משותף, הרחק מההורים, אותם אנשים יחידים בעולם שסמכתי עליהם. לילה אחד קר במיוחד, קבלתי מהורי בקבוק מים חמים עשוי מקרמיקה כדי להתחמם מעט במיטה. תוך כדי שינה העפתי את הבקבוק בבעיטה מהמיטה והוא נשבר. קמתי מבוהל. חרדה נוראית אחזה בי, שמע יכעסו עלי. קראתי להורי בשקט.... שקט קורע לב כזה, והורי לא הגיבו בהיותם רחוקים מן המקום. זכור לי שעמדתי בדלת הכניסה ממתין להם, כשהגשם יורד מהשמיים ומהעיניים.....

מקרה זה זכור לי היטב למרות שאין לי צל של זיכרון כיצד הוא הסתיים.

זכור לי במיוחד שהורי לא היו שם כשהייתי צריך אותם!!

חברת הילדים שלנו ידעו להתאכזר למי שלא נשמע לקול "מלך" או "מלכת" הכיתה. ה"טיפול" הרגיל היה מכות או בפיהם - "מילוי הבטריות". אני ועוד בן כיתה היינו מעט גדולים וכדרכם של בריונים הם פחדו שאולי נחזיר להם מכות ועל כן מצאו דרך אפקטיבית במיוחד. חרמות במקום מכות היו מנת חלקינו, הגדולים יותר. היינו מנודים לחלוטין מחברת הילדים.

במבט לאחור הייתי מעדיף אלף מונים את המכות על החרם. היינו מנודים לימים שבועות ואפילו חודשים! בהיותינו הכיתה הראשונה בקיבוץ, לא היה לנו מעלינו אל מי לפנות. מתחתינו לא בא בחשבון מאחר ורובם היו "שפוטים" מפחד

של "מלכי הכיתה".        היינו בבדידות מוחלטת.

לדעתי בדידות זאת הייתה אחד הגורמים לעיצוב מה שאני כיום. מה גם שעולם המבוגרים לא ראו, לא שמעו, לא הבינו כנראה מה שקורה, אחרת איך ניתן להסביר את חוסר התערבותם במצב שנמשך זמן רב, רב מדי.

בדידות זאת הביאה אותי לחוסר אמון באנשים, בראש ובראשונה בבני כיתתי כמובן, אבל באנשים בכלל ובתוכם גם הקרובים אלי ביותר, כלומר הורי.

גם כאן הורי לא היו כשהייתי זקוק להם!!

שיהיה ברור, הורי אנשים טובים ואוהבים מאד. היה להם אכפת מאד אך הם גם היו אידיאליסטים מאד והפילוסופיה הקיבוצית דאז הייתה שהילדים "הם של כולנו" ולכן לא עודדו את ההורים להיות אחראים בלעדית על הילדים. לזה יש מערכת חינוך. ההורים, על פי רוב, היו מנועים מלהתערב בחיי ילדיהם.

(ברבות הימים הבינו זאת ההורים ועל שום כך היינו בין הקיבוצים הראשונים לעבור ללינה משפחתית!)

לאורך שנים של חרמות התגבשה אצלי תובנה של "אין לתת אמון בבני אדם"

תובנה זו הרחיקה אותי מאנשים ורק אלוהים יודע לאן זה היה מגיע אלמלא תכונה אחרת שהייתה בי, העונה לשם "אף אחד לא יגיד לי מה לעשות!".

תכונה זו הצילה אותי כנראה משתייה יתרה, סמים וכדומה שהרי דבר ידוע הוא שבדידות יכולה להביא להתמכרות כזאת או אחרת. עד היום אינני נותן לאנשים וגם לחומרים, כולל תרופות - "להגיד לי מה לעשות".

את המילה "לא" היה לי קשה מאד לבטא משום מה. לא העזתי לעמוד על שלי ובדרך כלל עשיתי מה שאמרו לי, או שהתחמקתי מכך היכן שרק יכולתי.

עבורי לומר את ה"לא" הראשון שלי היה מרד של ממש!  את זאת העזתי לעשות רק בגיל שלאחר הצבא כאשר נשלחתי לטכניון ללימודי הנדסה. הרי גאוות היחידה הייתה ש- "בן המשק הראשון יהיה מהנדס". זו הייתה, כמובן, הרגשתי הסובייקטיבית לגמרי. עם סיום השנה השלישית החלטתי בחיל ורעדה, להפסיק את למודיי.

ההרגשה הייתה מפחידה במיוחד אך נתנה בי התרוממות רוח שמזמן לא חוויתי.

"המרד הצליח!  העזתי אמרתי לא!".

אני יודע שזה נשמע דבילי למדי אבל זו הייתה הרגשתי. מאז נעשתה היכולת למרוד לקלה יותר וזאת אמנם עשיתי כאשר נזרקתי מקורס הקצינים של שישה חודשים, שבועיים לפני הסוף. "עשיתי" – כן, אני משוכנע שאני גרמתי לסילוקי ואת זאת אמנם אישר לי המב"ס דאז – מאיר פעיל.

יצאתי עם הרגשת דכאון עמוק מהולה באופוריה עילאית. לא מבין את זה עד היום.

אינני בא לקטרג על הקיבוץ הישן. הסיבה לכתיבת מאמר זה היא מבחינת

"יציאה מהארון" אם תרצו (עזבו את הקונוטציות).  צורך אישי שלי היום!

מבחינתי זהו חלק מתהליך מדהים שאני חווה בשנתיים האחרונות, מאז כניסתי לגימלאות והתחברותי לגן העדן הזה שנקרא "עמותת וותיקי הגליל"

ברור לי שברגע שאשחרר מאמר זה לציבור, אין דרך חזרה!!

כרגע אני זקוק רק לטיפת האומץ האחרונה כדי ללחוץ על  "שלח" .......

ילדות בקיבוץ של פעם

מדוע לעזאזל רוצה התרנגולת לחצות את הכביש?

מאוהב במדבר!

אני מאוהב במדבר. אוהב לשכב בלילה הקר והחשוך ולהביט בכוכבים. כוכבים רבים כל כך!!

מביטים בי "ידידים" משכבר הימים, ביניהם ה"עגלה הקטנה", ה"עגלה הגדולה", ה"קסיופאה", "הצייד",  "מזל חימא" ועוד רבים שנחרטו בראשי עוד משחר נעורי.

המדבר ער בלילה, אם כי שקט ביותר. קשה להרדם מול השקט הרועם הזה. אני מרגיש כאילו אינני זקוק לשינה המנתקת אותי מחוויה החזקה כל כך. הקור נעים בצורה מוזרה. אני אוהב את הקור הזה, כן, גם הקור המקפיא משהו. ההרגשה היא של קור ידידותי, דבר שלחלוטין איננו הגיוני ואין לי הסבר לכך.

בבקר אני כבר ער עוד לפני שאני מתעורר, כאילו לא ישנתי כלל, ואולי כך באמת. מקפל ציוד ומוכן להליכת היום. ארבעה ימים של רומן אינטמי עם המדבר. המדבר הינו רומנטי במיוחד. אי אפשר שלא להתאהב במדבר.

רגעי קסם חולפים עם הזמן. הגבים קורצים. השבילים מחייכים בהנאה לקראת המהלכים עליהם. השמיים הצבועים בכחול עז, מכסים אותי ברוך מפנק.

כל הכבוד לארכיטקט שהצליח לפסל, מעשה אמן, את חבל הארץ היפהפה הזה!!

חם? בוודאי! ואם אומר שלא היה לי קשה, קיראו לי שקרן!!   החום מתיש והזיעה הניגרת מהווה אמנם אתגר לגוף, אבל הזדמנות פז לנפש להבין את עצמה. המדבר הוא מורה איכותי במיוחד. כל כך הרבה ניתן ללמוד מהחום המתיש, הזעה והשרירים הכואבים.

מהלכים כך בחום הכבד כבר כמה שעות. המיים חמים. העצמות חורקות. התרמיל כבד על השכם, ממש כדברי השיר  "אם קשה לפעמים קצת הדרך, מעיקים התרמיל והחום.....".

אני מותש, עייף ולא מאמין שאוכל להכניס עוד לגימה אחת של חמצן לראות. נעמד באמצע הדרך, פורס זרועות, לוקח נשימה עמוקה...... ושומע...... שומע לחישות...... ההרים מסביב לוחשים לי מילות עידוד הממלאות אותי באנרגיה בלתי מובנת, והינה, פתאום אני מלא בכוחות מחודשים.

תקוע במקומי אני מתקשה להאמין שכל זה קורה. מזיז יד, מזיז רגל ו....כן..... משהו אכן קורה. הכאבים אינם, העצמות אינן חורקות בכל תנועה. השרירים אינם שולחים לי מסרים של כאב. אפילו התרמיל הכבד נעשה קל ונוח יותר.   לא מבין. מתקשה לאמין שזה אכן קורה אבל עובדה!!

והחברותא...... נעמי שמר, הענקית, איך היא ידעה לאמר בדיוק את המילים הנכונות? "אנשים טובים באמצע הדרך".    יכולתי לכתוב המון על המשפחה שהזמינה אותי לטיול ושתי המשפחות האחרות שנילוו. לא אעשה זאת עקב כי לא קבלתי אישורם לפרסם אותם ברבים. אוכל לומר רק שארבעה ימים במדבר עם אנשים כאלה מהווים משקל נגד לכל התחלואים העוברים על ארצינו לאחרונה!  אנשים כאלה הם התרופה הטובה ביותר לנשמה החבוטה והחבולה מחיי היום יום.

בסיומו של יום, חובקים מדורה קטנה כשהאש מדגמנת אל יווני עתיק יומין היודע את המדבר על בוריו. "האש מלחכת זרדים בדממה.....".

אני עומד מול האדום הבוהק הזה והדמעות..... זולגות......זולגות חופשי.....

מאוהב במדבר, כבר אמרתי?

אח.... אח.... הגיל הזה !

כספינה בים סער חיי עוברים

על חומות הזמן מתנפלים, נשטפים

מתנפצים לאלפי רסיסים, זכרונות

הזמן הוא אמן. מפסל חוויות.

מבשל "עתיד" על להבה של "הווה"

התבלין הוא "עבר". הטעם מעבה.

חוסר נסיון דבק בי בכל יום שעבר

נסיון של "היום" – תמיד לי ייחסר.

האדם יעיל הוא, וחשוב בעיני עצמו

נרתם לייעול כפרמידות לפרעה

משיעבוד במצרים, החלפנו פרעונים.

מי מושה היום? ויוציאנו מבית עבדים?

"אדם בעניניו יעסוק" אמרו חכמים

"והעולם ייסוב מהר. נהיה רגועים "

מביט בשמש ונזכר בדברי סבי:

"מעניין איך השמש שוקעת אף ללא עזרתי!"

נולדתי, צמחתי, והעליתי פרי

לכל עבר ועבר נפוץ זרעי.

עתידי, צאצאי הרי נושאים

כמוני, זרעם לכל עבר מפיצים.

אז נכון, הגיל, את חיי מחספס

אך ללא החיספוס הרי אחליק. אפספס.

במקומי אשאר ללא עניין או תקווה

וחיים שכאלה, כולם אכזבה

אך הגיל, מעניין???   על שום מי?  על שום מה?

מעניין אם יין  אני, או לחלופין, גבינה.

ובכלל, הגיל? מה בעיה זקן להיות?

כל הנדרש הוא להמשיך ולחיות!!

לחיים !!!