האיזון העדין בין האמת הפנימית וההגנות בפני העולם הביאו אותי למסלול
התנגשות בלתי נמנע עם עצמי.
כל חיי כשהתבוננתי במראה, ראיתי דמות מוכרת וללא מחשבה נוספת עברתי
לסדר היום, תרתי משמע.
לאחרונה נעלמה הדמות, כלומר, אני עומד לפני המראה והדמות איננה!
במקומה עומדת דמות בלתי מוכרת וממילא תבינו שמאותו רגע, נעלמה ופגה שלוות הנפש
שלי.
החיים (מה שקורה לי בזמן שאני מתכנן דברים אחרים) הביאו אותי לעמותת
וותיקי הגליל, שם פגשתי לראשונה את עינת פורת וממנה שמעתי על סדנא שנקראית "מתנת
הגיל השלישי".
מתוך סקרנות בלבד שאלתי במה המדובר, שהרי מה לי ולסדנאות?! אני מכיר
את עצמי מצויין ולא צריך שום עזרה בעניין! תודה רבה! כך חשבתי.
בכל זאת נרשמתי, בעיקר למען החברותא, כאשר בשלב זה אינני מוכן להודות
בדבר!
אחרי המפגש הראשון, ראיתי שכאן יש אולי משהו חדש. כלומר משהו שאני
מוכן להקשיב לו, ולהשאיר בבית את התכונה הזאת של "אף אחד לא יגיד לי מה
לעשות"!.
במפגשים הראשונים עשיתי כל מאמץ להוכיח ש-"אני לא צריך את זה". - כאן
נחלתי כשלון חרוץ!
השתמשתי בכל מיני כלים הגיוניים כגון: "אנחנו מדברים אבל במילים אי אפשר ממש להביע רגש או תחושה. המילים בוגדות
בנו" - חשתי שיש בזה כל כך הרבה
הגיון שממש האמנתי לעצמי!!
עם התקדמות הסדנא, ירדה באופן הדרגתי ההתנגדות שלי. או יותר נכון,
נגמרו לי ההגנות.
והינה יום אחד, אנו במפגש, ואני חש עצמי מעורטל נפשית, ללא הגנות, ללא
תרוצים ובאותו רגע נפגשתי, בפעם הראשונה אולי, עם "מישהו", "מישהו"
בתוכי, "מישהו" שהיה מוסתר כל כך הרבה שנים.
המפגש הזה היה מפחיד במיוחד. ככה לשבת לפני קבוצה של אנשים ולהרגיש
חשוף לחלוטין......
אמצעי ההגנה החלו לפעול ועלו בי כל מיני מחשבות של "זה לא
בשבילי! אני לא בא יותר!"
מובילת הסדנא, עינת, הצליחה באורח פלא להביא את הקבוצה למצב שהם לא
היו ה-"אויבים שלי".
משתתפי הסדנא, שהפסאד היומי מהם והלאה, נטעו בי את תחושת הבטחון
ש"לא משנה מה קורה, הכל בסדר". זו היתה תחושה זרה ומוזרה מאחר ואני לא
סומך על אנשים באשר הם... לפחות עד לאותו רגע.
עינת, שמבחינת גילה יכולה להיות הבת שלי, נראתה בעיני כמשהו לא
מציאותי, כלומר, אין דברים כאלה!
כדי לקצר אומר רק שמסדנא זו הלכתי לסדנא שניה ושלישית וכעת אני בסדנא רביעית
ורק מתפלל שיהיו עוד.
הסדנאות האלה שינו את חיי עד כדי כך שאני רושם קו עבה ברור בין התקופה
היום לתקופה שלפני הסדנאות.
אני חייב לאמר שהייתי גם מלא התפעלות על היכולת של עידית
המנכ"לית, לאסוף צוות כל כך.... כל כך.... לא יודע אפילו איך להגדיר זאת.
על כן, תודה מכל הלב לעמותת ותיקי הגליל (למרות שזה נשמע נורא רישמי),
לעידית והצוות הסובב אותה, לעינת הכל כך סבלנית ורגישה, ולכל אותם "חברים
מין השורה" מהסדנאות השונות, שאולי לא יודעים זאת אבל נתנו לי סביבה כל
כך בטוחה להתפלש בה.
סוף סוף פגשתי את עצמי.
המלצה? מכל הלב – שווה כל רגע !!
דוד אלמן – (החדש/ישן)
