שלום לקומנדו 60 פלוס,
אז מה? נפגשים
שוב??! נכון הבטחתי שלא אכתוב יותר
אבל איזה כייף זה לא לקיים הבטחות :-)
הגורם הפעם הינו טיול שערכתי עם
קבוצת גליליים בשביל הגולן. הקטע בין חושנייה לתל חזייקה (הר חוזק). זה גדול ממני.
לא יכולתי להתאפק!
דייט עם הטבע
כן, דייט עם הטבע. לא פחות. זו אותה הרגשה מופלאה
אותה אני מכיר משכבר הימים מטיולים קודמים. ההליכה בעולם ללא רעשי התעשייה
המודרנית, ללא סירנות של אמבולנסים או משטרה, ללא חדשות, פירסומות ושאר זיהומים
אקוסטיים אליהם הורגלנו ברבות ימינו.
חושנייה..... בי השם הזה מעורר מחשבות וזכרונות
לא הכי סימפטיים. אתם יודעים.... 1973.... מלחמת יום הכיפורים..... אבל לטבע לא
אכפת. הוא בשלו. הגולן מכוסה בעיקר בסלעי בזלת בראשיתיים והמחשבות רצות, איזה
מליונרים היינו יכולים להיות לו יכולנו למכור בזלת....
עוברים עדר פרות. הפרות בוהות בנו במבט שכולו
תמיהה. מכירים את המבט הזה? המבט עם העינים הגדולות שכאילו שואלות "מה יש לכם
לעשות כאן? עשב אינכם אוכלים, לרבוץ בשמש אין לכם זמן, על העלאת גירה אין בכלל מה
לדבר. בטח לא עם הג'אנק פוד שאתם אוכלים".
עוד אני מהרהר בדברי הפרות והינה החלמוניות
בחזייקה באות לקראתי בקפיצות של חדווה, ממש עולצות בראותן אותי כאהובות משכבר
הימים.
תקועות באדמה?! מי אומר?? זה רק הדמיון החולני של בני האדם המפרש כך את
הדברים שהרי מי יותר חופשי.... אדם המכור לחדשות היום או חלמונית המכורה לאויר
ולשמש?
איך זה שאינני משכיל ללמוד מהפרות, מהעצים,
מהפרחים, מהסלעים? אני מתבונן היטב בסלע הבזלת שמולי ואייני יכול שלא להתפעל מהשלווה
הטמונה בגוש האפור והקשה הזה. ממה, לעזאזל, הוא כל כך מבסוט?!
על פרפרים, ציפורים ושאר חרקים ובעלי חיים אין
בכלל מה לדבר. אם מהם לא אשכיל ללמוד משהו, לא אלמד דבר. אמשיך בשיגרת החיים
המטורפת, בשיגרה של סופת טורנדו שאינה יודעת מנוח.
היה עצוב להפרד מהחלמוניות ולרגע נדמה היה לי
שגם להם היה עצוב משהו, שהרי אוהבי אדם הם למרות כל חולשותינו.
דייט עם הטבע הינו שיעור ייחודי וחשוב מאין
כמוהו! תארו לכם אותנו בלי הטבע. למעשה לא
צריך לדמיין יותר מדי, צריך רק לבקר במשטחי הבטון והאספלט שאנו דואגים להניח בכל
מקום.
אך מה לי להתייאש בתקופות החושך של חיי? שהרי
ללא חושך לא אוכל לצפות בכוכבים!
לא יודע מה אתכם. אני קצר רוח לקראת הדייט הבא
שלי.
דוד אלמן (כן - "ההוא")
