הרגשתם פעם שכתבתם משהו אישי ומאוחר יותר הסתבר לכם שזה היה הכל פרט
לאישי? אני, לאחר מספר תגובות ממקורות
שונים, הבנתי שלמעשה אני משתמש במילים ככיסוי לדברים שבאמת קורים ב"בפנוכו"
הכי עמוק.
אינני רוצה שהכתיבה שלי תהיה כסוי למשהו כלשהו ובמיוחד לא לרגשות.
אין ספק שהדבר מפחיד במיוחד, הרי מי רוצה להחשף ריגשית בפני כל העולם?
אך בה במידה ואני מונע מעצמי חשיפה כזו, הרי שבכך אני מקבע את עצמי
בעולם שאינני מעוניין לחיות בו.
אותה ילדות בקיבוץ של פעם הייתה בהחלט קסומה ומעלה זכרונות נעימים.
אך קסם זה שזור ברגשות וזכרונות בלתי נסבלים ואף מפחידים.
בכיתה א' למשל, ישנו בבית משותף, הרחק מההורים, אותם אנשים יחידים
בעולם שסמכתי עליהם. לילה אחד קר במיוחד, קבלתי מהורי בקבוק מים חמים עשוי מקרמיקה
כדי להתחמם מעט במיטה. תוך כדי שינה העפתי את הבקבוק בבעיטה מהמיטה והוא נשבר.
קמתי מבוהל. חרדה נוראית אחזה בי, שמע יכעסו עלי. קראתי להורי בשקט.... שקט קורע
לב כזה, והורי לא הגיבו בהיותם רחוקים מן המקום. זכור לי שעמדתי בדלת הכניסה ממתין
להם, כשהגשם יורד מהשמיים ומהעיניים.....
מקרה זה זכור לי היטב למרות שאין לי צל של זיכרון כיצד הוא הסתיים.
זכור לי במיוחד שהורי לא היו שם כשהייתי צריך אותם!!
חברת הילדים שלנו ידעו להתאכזר למי שלא נשמע לקול "מלך"
או "מלכת" הכיתה. ה"טיפול" הרגיל
היה מכות או בפיהם - "מילוי הבטריות". אני ועוד בן כיתה
היינו מעט גדולים וכדרכם של בריונים הם פחדו שאולי נחזיר להם מכות ועל כן מצאו דרך
אפקטיבית במיוחד. חרמות במקום מכות היו מנת חלקינו, הגדולים יותר. היינו מנודים
לחלוטין מחברת הילדים.
במבט לאחור הייתי מעדיף אלף מונים את המכות על החרם. היינו מנודים
לימים שבועות ואפילו חודשים! בהיותינו הכיתה הראשונה בקיבוץ, לא היה לנו מעלינו אל
מי לפנות. מתחתינו לא בא בחשבון מאחר ורובם היו "שפוטים"
מפחד
של "מלכי הכיתה". היינו בבדידות מוחלטת.
לדעתי בדידות זאת הייתה אחד הגורמים לעיצוב מה שאני כיום. מה גם שעולם
המבוגרים לא ראו, לא שמעו, לא הבינו כנראה מה שקורה, אחרת איך ניתן להסביר את חוסר
התערבותם במצב שנמשך זמן רב, רב מדי.
בדידות זאת הביאה אותי לחוסר אמון באנשים, בראש ובראשונה בבני כיתתי
כמובן, אבל באנשים בכלל ובתוכם גם הקרובים אלי ביותר, כלומר הורי.
גם כאן הורי לא היו כשהייתי זקוק להם!!
שיהיה ברור, הורי אנשים טובים ואוהבים מאד. היה להם אכפת מאד אך הם גם
היו אידיאליסטים מאד והפילוסופיה הקיבוצית דאז הייתה שהילדים "הם של
כולנו" ולכן לא עודדו את ההורים להיות אחראים בלעדית על הילדים. לזה
יש מערכת חינוך. ההורים, על פי רוב, היו מנועים מלהתערב בחיי ילדיהם.
(ברבות הימים הבינו זאת ההורים ועל שום כך היינו בין הקיבוצים הראשונים לעבור
ללינה משפחתית!)
לאורך שנים של חרמות התגבשה אצלי תובנה של "אין לתת אמון
בבני אדם"
תובנה זו הרחיקה אותי מאנשים ורק אלוהים יודע לאן זה היה מגיע אלמלא
תכונה אחרת שהייתה בי, העונה לשם "אף אחד לא יגיד לי מה לעשות!".
תכונה זו הצילה אותי כנראה משתייה יתרה, סמים וכדומה שהרי דבר ידוע
הוא שבדידות יכולה להביא להתמכרות כזאת או אחרת. עד היום אינני נותן לאנשים וגם
לחומרים, כולל תרופות - "להגיד לי מה לעשות".
את המילה "לא" היה לי קשה מאד לבטא משום מה. לא העזתי
לעמוד על שלי ובדרך כלל עשיתי מה שאמרו לי, או שהתחמקתי מכך היכן שרק יכולתי.
עבורי לומר את ה"לא" הראשון שלי היה מרד של
ממש! את זאת העזתי לעשות רק בגיל שלאחר
הצבא כאשר נשלחתי לטכניון ללימודי הנדסה. הרי גאוות היחידה הייתה ש- "בן
המשק הראשון יהיה מהנדס". זו הייתה, כמובן, הרגשתי הסובייקטיבית
לגמרי. עם סיום השנה השלישית החלטתי בחיל ורעדה, להפסיק את למודיי.
ההרגשה הייתה מפחידה במיוחד אך נתנה בי התרוממות רוח שמזמן לא חוויתי.
"המרד הצליח! העזתי
אמרתי לא!".
אני יודע שזה נשמע דבילי למדי אבל זו הייתה הרגשתי. מאז נעשתה היכולת
למרוד לקלה יותר וזאת אמנם עשיתי כאשר נזרקתי מקורס הקצינים של שישה חודשים,
שבועיים לפני הסוף. "עשיתי" – כן, אני משוכנע שאני גרמתי
לסילוקי ואת זאת אמנם אישר לי המב"ס דאז – מאיר פעיל.
יצאתי עם הרגשת דכאון עמוק מהולה באופוריה עילאית. לא מבין את זה עד
היום.
אינני בא לקטרג על הקיבוץ הישן. הסיבה לכתיבת מאמר זה היא מבחינת
"יציאה מהארון" אם תרצו (עזבו את
הקונוטציות). צורך אישי שלי היום!
מבחינתי זהו חלק מתהליך מדהים שאני חווה בשנתיים האחרונות, מאז כניסתי
לגימלאות והתחברותי לגן העדן הזה שנקרא "עמותת וותיקי הגליל"
ברור לי שברגע שאשחרר מאמר זה לציבור, אין דרך חזרה!!
כרגע אני זקוק רק לטיפת האומץ האחרונה כדי ללחוץ על "שלח" .......
