שלום לכל בני האדם כאן,
ומדוע "בני אדם" ולא
גימלאים צעירים? אז ככה. "בני אדם" הוא מושג נכון לכולם.
גימלאים צעירים הוא מושג נכון
מבחינת הגיל אבל לאו דווקא מבחינה רגשית.
מובאים לכאן התלבטויות, רגשות,
כאבים, תסכולים וגם הרבה שמחה כשהציר המרכזי הוא הזיקנה
מאחר ואני מרגיש מצויין עם מקומי
בחיים, אני מנסה להבין אם אני נמצא בהכחשה לגבי הגיל/המצב. אמנם לא נראה לי, אבל
זו בדיוק כוחה של הכחשה. נו, לך תדע....
מצד שני, מה בעצם אכפת לי איך
קוראים לזה? נו....נודניק, אז אכפת או לא?
ישבנו מספר פעמים בנושא "מה
בעצם אנחנו רוצים?"
מיד קופצת לי בראש המילה
"חברותא" אבל כשאני מנסה להבין לעומק מושג שחשבתי שהוא ברור לי, מסתבר
שההסבר חמקמק כמו צלופח.
חברותא, כן אבל "זה"
מעצבן אותי, ו"זה" משעמם אותי. הנושא "הזה" לא בשבילי.
ה-"הוא" או ה-"היא" לא עושים לי טוב.....
וכו' וכו'
מעניין שהמשותף לכל הרגשות
הנ"ל זה .... אני...... כלומר, אולי כדאי לי להסתכל יותר בראי ופחות על
אחרים.....?
ובכן, מאחר והחיים הם מעבדת ניסוי
אחת גדולה, החלטתי לנסות כמה דברים בהקשר למוזכר לעיל.
ראשית התחלתי להגיע
ל"מפגש" - המקום המשוייך אצלנו מהרבה בחינות לגיל הזקנה.
בנתיים לא היה לי אומץ להגיע בשיא
הפעילות אלא קצת לפני שרוב ה"זקנים" מגיעים ועל כן יאמר
"לזכותי" שאני כנראה פחדן לא קטן.
הסיבה לניסוי הזה היא שאני חושב
שאם יש לנו כבר מקום פעיל והבעיה היא הקונוטציה ל"זקנה", אולי כדאי לסדר
את הקונוטציה אצלי בראש במקום להקים משהו חדש ולהאבק בטחנות רוח.
בנוסף מצאתי לי תרוץ מצויין לשוחח
עם אותם ... אקרא להם "מופלגים בגיל" , כדי להתחמק מהמושג של
"זקנים".
ניצלתי את הסריטה שלי לעניני
נוסטלגיה ושימור המורשת שלנו, ואני מגיע לותיקי הכפר בכובע של מראיין, וזאת כדי
לחלוב כמה שיותר סיפורים על המקום. להפתעתי גיליתי שזה מעניין ואפילו מעניין מאד!
כיום אני רק מחכה למי מוותיקינו שיתפנה ואוכל להגיע אליו ולשמוע סיפורי חיים.
בהקשר לקבוצה שלנו.... אני לא
במיוחד אופטימי. יש כל כך הרבה ניגודים בתוכנו אפילו היום כשאנו לכל היותר
20% מסך הגימלאים הצעירים בקיבוץ.
אין לי יומרות שיום אחד תהיה לנו
קבוצה מגובשת ואנחנו נראה-לעולם-מי-אנחנו.... לא מאמין בזה במיוחד.
יש לזה סיכויים במידה ונדע לדבר
אחד עם השני, דווקא ברגעים הקשים של כעס, אכזבה, עצב, תסכול, ייאוש.
זה המקום שבו נקום או ניפול.
עינת הביאה את הדוגמה של מטוס
המנסה להמריא ומעניין שדווקא חיכוך הכנפיים עם האויר הוא הגורם לכוח העילוי.
לאויר יש התנגדות. בחלל בו אין
אויר, המטוס לא יעלה ס"מ אחד בעזרת הכנפיים.
החיכוך הוא הגורם לכוח העילוי, הן
למטוס והן לקבוצה.
אחד הדברים שלמדתי על עצמי הינו:
במקום שכולם מסכימים (שאין בו חיכוך), אני נרדם.
אז שבת שלום לכולם ושכל
"מטוסינו" ימריאו בשלום וינחתו בשלום
דוד אלמן
