נכונות
להיות מופתע
סיפור ראשון
עם
כניסתי לגמלאות שמתי פעמי לעמותת וותיקי הגליל בתל-חי.
עברתי
סמינר אחד וסמינר שני כשאני מרגיש יותר ויותר בבית.
יותר
ויותר פיזית במקום אבל בעיקר יותר "בבית" עם עצמי.
לעת
הזאת בדקתי אפשרויות לימוד חדשות.
מן
הון להון עליתי על קורס רקמת עמים בהדרכת אביבה יסעור.
"רקמה?!"
עלתה המחשבה בראשי. "מה קורה לך? רקמה זה לא בשבילך!"
וכיוון
שכך החלטתי - "אני הולך על רקמה!"
לקח
לי מספר פגישות ללמוד איך לא לדקור את האצבע תוך שאני מגחך לעצמי על היותי סבא אחד
ביןכ-25
סבתות.
כל זה היה אמור להיות קוריוז. שאוכל להגיד, "ניסיתי!"
כעת
בשנתי השנייה בקורס אני כבר מרגיש ממש בבית ונהנה מאד ממלאכת הרקמה עצמה.
נוכחתי
שאפשר קצת "להשתגע" בחיים והפלא ופלא, הברק לא היכה אותי.
* * * * *
סיפור שני
בעקבות
סמינר מסוים התבקשתי לבצע הנחייה לקבוצה. חייב להאמר כאן, שהנחייה ואני זה כמו שמן ומים - לא הולכים ביחד!
הכוונה
הייתה: מפגש עם רכזי תנועות הנוער בארץ והנחייה בקבוצות כשהנושא הוא הגיל המסוים
בו אני נמצא כעת.
"האם
תהיה מוכן להנחות קבוצה כזאת?" נשאלתי
תשובתי
מהמותן הייתה "כן! עכשיו תסבירי לי במה המדובר"
הרגשתי
הייתה כשל אדם הקופץ ממטוס ללא מצנח.
לא
הבנתי כלל למה הכנסתי את עצמי.
ההנחיה
עצמה בוצעה בלא מעט הצלחה.
לאחר
מעשה אני עדיין מרגיש כאדם שקפץ ללא מצנח, אך גיליתי שאין צורך.
יש
לי כנפיים!!
