עצירות קצרות על ציר הזמן
התנתקות
חבורה אינטימית אנו, ואני מרגיש בבית כפי שמזמן
לא הרגשתי.
והינה אחת המשתתפות מדברת אלינו שיר, ואזני אינן
שומעות.
מביט סביבי, מחייך בנסיון נואש להיות שותף. "את
מי אני מרמה?!"
חרדה ותסכול עוטפים אותי באחת, והמילים חונקות
את גרוני.
הדמעות מאיימות להתפרץ והשליטה ממני והלאה.
זעקה פנימית......... חרדה.... אבדן.... ניתוק!!
מלימון עושים לימונדה
השמיעה שלי לא משהו, בלשון המעטה.
ב. שופך מילים על אזני ומרתך אותי למקומי.
הוא מאלה שתשאל אותם "מה השעה?"
יסבירו לך איך פועל השעון!
רגלי כבולות בשרשרות עבות של נימוס מחורבן!
אני מחייך. מניד ראש, פולט נהמות, וראשי במקום
אחר לגמרי,
"מעניין איך העוגה שם בפינת השולחן?"
עובר במוחי, ו-"בא לי לשתות משהו"
אין לי מושג ירוק על מה ב. מדבר.
הוא נראה מאד מרוצה, ואני.... אולי קריירה של
שחקן?
הומור מציל חיים
לאחר יום מקסים בחוף ים מבודד בסיני, רד הלילה
ואיתו השלווה הנכספת...
בילינו את היום, חבורה קטנה של אנשים משוחררי
כל, כשכל בגד מאתנו והלאה.
הזוגות שבנינו הסתגרו כל זוג באהלו ואילו אנחנו
ה"בודדים" נותרנו שנינו באהל לבדנו.
לצידי יפהפיה אמיתית בכל המובנים ואחרי יום שלם
בעירום, כך נשארנו גם כאן.
היא, עם גבה אלי ואני מביט בה בכמיהה עזה
וכואבת, ולא מעז.... לא מעז......
נקל להבין שדמי הנסער לא נתן לי מנוח עד הבוקר.
בבוקר, מפנה היא מבטה אלי, ובפיהוק גדול, מחייכת
חיוך המתיך אותי לחלוטין....
ואני....מגמגם בכל גופי הנסער, איני יודע נפשי
מעצמת הריגוש ואז נפלט מפי:
"Don’t
worry, I am not after your money"
באחת, נמוג כל המתח ואנו מתגלגלים באוהל מחובקים
ונחנקים מצחוק.
אכן, הומור מציל חיים.
