בין עבדות לחרות

זה די מטורף אבל לא נראה לי שמכתב זה מיועד למי שטורח לקרוא אותו........... אבל לעזאזל עם זה.

החיים הרבה יותר אנרגטיים ממה שבכוחי להכיל. זאת הרגשת היום שלי.

"הרגשת היום" זהו משהו כמו "מרק היום" או "מרק הבית" שמשתנה על פי כללים לגמרי לא מובנים.

תהיה ההרגשה אשר תהיה, כאשר אני מנסה לשרטט היטל שלה במילים, זה פשוט לא זה!

מילים.... מילים.... צורות מוזרות של דיו שאני מנסה לדחוס בהן דברים שאין ביכולתן להכיל.

האם אוסף קישקושים קטנים יכול באמת לאמר "אני כועס" או "אני שמח"? נו באמת.......

ובכל זאת מילים, אם אינן דוברות אותי, הרי שהן מגינות עלי.

הרבה יותר קל לברבר עם מקקי דיו אלו מאשר לאמר דברים ישירות.... להביט בעיניים.... להקשיב עם הנשמה....

אני כותב מיילים. רק אלוהים יודע כמה כבר כתבתי, ומן הסתם כמה עוד אכתוב!

המילה הכתובה כעיר מקלט היא. לא נדרש ממני מגע עיניים. לא נדרשת ממני הקשבה. כסת"ח אולטימאטיבי !!

והתגובה שתבוא, אם תבוא, תהיה מרוחקת שנות אור מאותן אוסף מילים מקריות שפלטו אצבעותי, כך שאני מוגן.

פחדן!? אכן פחדן אני, מתעטף באלפי מילים כדי לאמר משהו שניתן לאמר בחיבוק... מבט... לחיצת יד.....חיוך.....דמעה....

החשיפה לעיני כל. להתהלך עירום מבחינה רגשית. זהו אחד הדברים המפחידים ביותר עלי אדמות !

חשיפה זו נדרשת ללא כחל וסרק לצרכי תקשורת אמיתית עם הזולת.  טוב, אז אמרתי......

מי שחושב שהבעיה הישראלית-פלסטינאית היא הבעיה, כנראה עדיין שבוי בכלא פנימי כלשהו.

היציאה מכלא ריגשי..... כמוהה כאדם שיוצא מהכלא לאחר 40 שנה ואינו מבין לאיזה עולם נקלע פתאום.

העולם הרציונאלי, ההגיוני, המסודר, זה שניתן בו למצוא "בעיה לכל פתרון" הוא נוח מעין כמוהו... מה נעשה בלי "בעיות"? זהו כלא דה-לוקס!!  כל כך "נוח" ומוגן בכלא! בשביל מה בכלל לצאת?

אז מה עלי לעשות כעת? לרדוף עם עליסה, אחר הארנב הלבן ולנסות לחיות בעולם ללא תשובות "מקובלות".... ללא הגיון "מקובל".....?

מה לעשות והארנב קורא לי וזועק:   "אני מאחר, אני מאחר.... אוי כמה אני מאחר...."  והדחף העצום הזה לקום ולרדוף אחריו אינו נותן מנוח......

טוב, נתראה במסיבת התה של הכובען המשוגע...... או לא.....  אני כנראה אהיה שם..... ואתם?

דוד

שלום לכל המחוננים כרונולוגית, י'עני 60 פלוס ומעלה

.רציתי לשתף אתכם בחוויה נהדרת שעוברת עלי בימים אלה ממש

רבים מאתנו כבר חווו או חוווים את החוויה (ואייי!! כמה ווים!!) של פרישה מהחיים הרשמיים ועוברים למצב צבירה אחר.

אני טירון בעניין זה וכרגע סה"כ 10 ימים לאחר היציאה הרשמית ממעגל העבודה (הרישמי). אבל ההרגשה המופלאה הזאת של חופש בהחלט פועלת, ובגדול!

איזו הרגשה מוזרה ומופלאה, לשבת בבית ולנגן בפסנתר ב 10 בבקר ללא נקיפות מצפון !!

או ללכת לאורך הירדן באמצע היום עם תיק על הגב, מקלות ביד ותענוג לא-יאמן בלב!

שנים רבות אני חי עם ההרגשה שיום חמישי בשבוע הוא היום המעודף עלי מאחר ולפני סופ"ש ללא פעילות רשמית כלשהי.

מוצ"ש היה באופן קבוע הרגשה של "אוי.... עוד שבוע עבודה" וצלילה לתוך "העולם הרישמי הזה"

אל תבינו אותי לא נכון. אני אוהב לעסוק במחשבים, אינטרנט, רשתות תקשורת ובכלל בעולם הדיגיטאלי.

הענין לא היה העבודה עצמה אלא המחוייבות הרישמית הזאת של "אני צריך כך וכך...."

"היום אתם יוצאים בחודש האביב" נאמר בהגדה וזה לא נתפס עד כמה שזה מתאים לי!

ה"חרות" החדשה שלי בת 10 הימים היא מעבר מ"עבדות" ל"חרות" במובן של מעבר מ-"מה שאני צריך " ל-"מה שאני רוצה"

בפועל לא חייב להשתנות דבר. אמשיך לעסוק בעולם הסייבר ובתמיכה טכנית בהנהלת החשבונות שלנו.

ה"אחריות" בחיי הפכה מדבר חיצוני לדבר פנימי. אני אחראי למה שאני מחליט להיות אחראי עליו!

לדעתי העולם מפסיד בגדול על שאינו מוצא לנכון לנצל את נסיונם הרב של בעלי הגיל השלישי

מצד שני, החופש שניתן לנו בגיל זה הוא מתנה של ממש.

בכותרת כתבתי "אז מה עכשיו?" - שאלה די דבילית, נראה לי.

יותר נכון היה לכתוב "מהיכן אקח כל כך הרבה זמן לכל אותם דברים שאני מתכוון לעשות?"

צודקת כל כך, עינת פורת שנתנה שם לסדנא "מתנת הגיל השלישי"

מצד שני, אל תאמינו למילה שכתבתי!  בידקו בעצמכם ללא תלות במה שמישהו או המערכת הרישמית אומרת.

אני מתקרב לגיל 71, בדיוק הגיל בו אמר אותו סטיב ג'פסון בוידאו שלו:-  Never leave the playground

כן, זה נשמע כמו פרסומת ואתם יודעים מה? כן! זו פרסומת! 

אני ממליץ בחום על הסדנא של עינת פורת "מתנת הגיל השלישי" !!!

האם אני לומד שם דברים חדשים? לא ממש. אני חווה דברים שתמיד היו בי ומעולם לא השתמשתי בהם !!

בכל מקרה, מאחל לכולם המשך חיים מעניינים, אפקטיביים ובעיקר נהדרים!

למה?  אני די אגואיסט. יהיה לי עצוב מאד בלי הגיל הזה מסביבי   :-)

  

אני והסבתא ישבנו בצוותא

מקווה שתסלחו לי אבל חייב לספר לכם על הגורו החדש שלי

היא כולה בת 7 ומשהו אבל הפכה להיות המורה מספר אחד שלי

לעיתים קרובות כנהוג בקבוצת גילינו, מגיעים הנכדים לבקור וכך גם אצלי כאשר נכדתי בת ה-7 מגיעה למה-שנקרא-אצלנו "יום סבא".

לעיתים היא נוהגת "להתעלל" בפסנתר שלנו והינה לאחרונה התחילה לנגן מנגינות של ממש.

מבקשת שאשב לידה אבל חלילה לי מלעזור לה. "אני יודעת!" היא משליכה לעברי.

יושבת ככה ומתאמנת על איזה שיר ומשום מה זה לא בדיוק הולך כפי שהיא רוצה.

מנגנת שוב, ושוב לא ממש הולך...

כאן נכנסת לתמונה מעבדת הדמיון שלה והיא אומרת לי "צריך לנקות את הראש מכל התווים ולהתחיל שוב"

את הדמיון שלה אני מאד אוהב ואני זורם.....

יוצאים החוצה למכונת הכביסה. היא מסירה את הראש שלה בעזרת מברג ודואגת לשים את הברגים במקום בטוח.

את הראש היא מכניסה למכונת הכביסה ולאחר זמן הוא יוצא נקי , מבריק, ומטפטף......

טוב, מה עושים? תולים לייבוש כמובן. אבל מאחר והראש היה מלא בתווים, יש צורך לייבש גם אותם.

כאן אנחנו מבלים דקות ארוכות ותולים תו תו עם אטב ויושבים להמתין.

לאחר זמן לוקחים את הראש המיובש, מבריגים חזרה לגוף עם אותם ברגים שנשמרו באדיקות.

שופכים בזהירות את התווים הנקיים לתוך הראש כשנזהרים מאד לא להפיל שום תו על הרצפה. אנחנו לא ממש רוצים לשמוע כל מיני מנגינות באמצע הלילה.

חוזרים לפסנתר.  היא מנגנת ומנגנת ומשהו עדיין לא בדיוק הולך.

מיד היא מוציאה חופן של תווים מהראש וזורקת לאשפה כי הם באמת הפריעו.

כעת הכל כבר מתנגן כמו שצריך. פעולת הנקיון הצליחה. עובדה!

למחרת כשלקחנו את האשפה למיכל המרכזי, שמענו מנגינות צפות מתוך הזבל.................

כעת נזכרתי בשיר. "אוי הגורו שלי.... אוי הגורו שלי, ההיית או חלמתי חלום?"

אולימפיאדת הזהב

אנא סילחו לי אבל לא יכולתי להתאפק,

האולימפיאדה בשבוע הבא כל כך הדליקה אותי שלא יצטרכו להדליק לפיד.... אני מוכן לעמוד שם במקום

אנו עומדים כ-5 ימים לפני פתיחת המשחקים האולימפיים. כוונתי כמובן לאולימפיאדה לגיל הזהב.

מכל קצוות הארץ יגיעו "דינוזאורים" ו"ענתיקות" לבלות יום נפלא בתל-אביב.

יתקיימו שם תחרויות ריצה וטורניר פטאנק.

אבל הכי הכי יהיה אותו מקום מוצל וקריר בו נוכל לשבת ולשתות כל מה שהגוף עדיין מאפשר לנו.

ספורים מלבבים על רומטיזם, מיגרנות, טרשת, כאבי גב וכו' יזרמו שם כמיים............

תוקם פינה מיוחדת לכל מי שמעוניין להתנסות בחווית הפרוסטטה.

תוכלו לזהות את סבא וסבתא טסים ממקום למקום על כסא גלגלים בחיפוש אחר התרופה הבאה.

יוקם קזינו בו יהמרו הרוצים בכך על כדורי אקמול.

כל מי שזוכר את תאריך הולדתו לא יורשה להכנס למתחם, כמובן.

לקראת ערב נשב על כורסאות ונשרוק לנשים העוברות תוך נסיון נואש להבין מדוע.................

כגולת כותרת יתתקיים סיור מודרך ומתוסבר ב-"מפלי הוויאגרה"

אבל בדבר אחד תוכלו להיות בטוחים.  סבא וסבתא יסתובבו עם נצוץ ענק בעיניים!!

מי שלא בא מפסיד!!!!

דוד אלמן  - 

נ.ב.    הגיל? אני קרוב יותר ל 40 מאשר ל 30

נ.ב.    אני לא זקן, אני מחונן כרונולוגית   :-)

נ.ב.    אני 71  אבל זה בסה"כ  21.7 ביחידות צלסיוס