התאים
האפורים שלי עובדים כנראה 24/7 ואם לא אגיע לבית משוגעים, זה רק בזכות... כן...
אותם תאים אפורים.
יום שני
בשבוע (שבו היו הלווים אומרים...) ואני מדוכא משהו. לא יודע. לא מבין. אבל זה
מטריד ועקב כך החלטתי על התרופה הבדוקה שלי – הליכה נורדית.
הורדתי
תרמיל ומקלות והתחלתי ללכת לכוון ... לאן שהאף שלי יוביל אותי. מה'כפת לי לאן?!
רעש
המכוניות לא עזר ועל כן ירדתי לשטח שהיה אמנם מלא עשבים בוץ ורטיבות אבל נטע בי
הרגשה של שקט כלשהו. כאן התחילו "אנג'י" ו"אפי" להתווכח (שתי
הישויות שלי – שהרי אני בפיצול אישיות)
"אני
בדיכאון, אולי הגיע הזמן להודות בכך. אבל למה? מה בעצם רע בדיכאון? זה סך הכול עוד
מצב רוח. אבל מצב רוח מחורבן ולא נעים לי אתו. אז למה אני בדיכאון אם ככה. מה זה
בעצם נותן לי? הרי אני יכול להפסיק את זה אינני עושה זאת. כנראה שזה נותן לי משהו.
זה כנראה מצדיק את הזהות שלי עם המסכן, הזקן שכבר איננו רלוונטי. זה מצדיק את
הדיכאון שלי. בעצם ההצדקה הזאת עושה לי טוב באיזה מקום. אבל אם אני מרגיש טוב עם
ההצדקה הזאת, הרי אני כבר לא כל כך דיכאון. זה בעצם הורס לי את הדיכאון והרי אני
זקוק לדיכאון הזה להצדיק את הזהות שלי כזקן לא רלוונטי. אסור לי להיות מאושר מדי
ממודעות זו כי זה רק מקלקל. הדיכאון עצמו כנראה מוציא אותי מהדיכאון אבל אם אצא
מהדיכאון הרי אכנס לדיכאון ו.... וואו....איזה מעגל קסמים!!
השאלה היא
אם אני לוקח את הדיכאון כלימון בחיים שלי ורואה בו הצדקה למצבי הרי שעשיתי לימונדה
מהלימון הזה שנקרא דיכאון. אבל ברגע שעשיתי מזה לימונדה, זה הורס לי את ההצדקה
ההיא ואני שוב בדיכאון. כלומר מהלימון עשיתי לימון יותר חמוץ. זה מעגל מחורבן שאין
לו קצה".
והתובנה?
עצם זה שאני חי באשליה שאני מבין מה קורה – טעם החיים.
