מעשה שהיה, כך היה.....
באחת מחופשות המילואים שלי, בעוונותי, ישבתי בגזרה המערבית
בלבנון מול מוצב סורי.
מרחק של כ 500 מטר תבין ותקילין (לא יודע מה זה אבל אנחנו
אוהבים מילים כאלה, לא?).
כל ערב בשעה 17:00 כמעט בדיוק, החלו חלופי אש. הם יורים
עלינו ואנחנו משיבים אש (אגב, אני מת לדעת את ההבדל בן "יורים" לבין
"משיבים אש").
איש לא נפגע כמובן מאחר וזה לא היה בתסריט. אפילו פגיעה אחת
לא נמצאה.
למחרת אנחנו "פותחים ציר" ובין השאר מטיילים לנו
ממש מתחת למוצב הסורי (ממש הגיוני אחרי היריות בערב!) והנה אנחנו שומעים צעקות.
חיילים סורים צועקים בקול ומנפנפים בידיהם בעוז.
אחד, מבין ערבית, מסביר לנו שהם
מבקשים סיגריות (???!!!) –
מה זה?! ככה לא
מתנהגים במצב לוחמה! תתנהגו כחיילים ותתחילו לירות עלינו.... כדי שנוכל
"להשיב אש". הם סרבו ורק בקשו
סיגריות. איזה באסה!!
טוב אי אפשר "להשיב אש" כשלא יורים
עליך, ואז קם יהודי חכם מכוחותינו והכריז "הבה נתחכמה לו פן...פן... לא
זוכר" אבל זה בהחלט היה חכם, מה שהוא אמר....
אספנו מספר גרביים מסריחות, הכנסנו בכל אחת מהן אבן ומספר
חפיסות סגריות ואז סובבנו את הגרב מעל לראשינו, מספר סבובים ויאללא!.... הטחנו
אותם בחיילים הסורים. לקראת סיום המטר העפנו עליהם עוד מספר גרביים עם חפיסות של גפרורים.
"רציתם אש? אנחנו נראה לכם מה זה אש!"
הסורים ממש צחקו בקול והודו לנו בצהלות. אני לא יודע מה הם
רצו מאתנו, הרי בסך הכל רצינו לחזור הביתה בשלום.......
אז המסקנה ברורה. הסורים רוצים בשלום!
אתם יודעים מה? אפילו אם אנחנו לא כל כך רוצים להאמין לאסד
ומאמינים שמה שהוא רוצה זה לא שלום, אלא סגריות.... גם זה סוג של שלום. רק שלא
יעשנו במקום ציבורי.
