הנשמה כגרב שיש לה הופכין

הנשמה כגרב שיש לה הופכין   /   דוד אלמן

אני בִּפְנִים.

כעת מחוץ לאותו פְּנִים

אני מרגיש ריקנות,

מאחר ואין בתוכי, כאן בחוץ, מאומה,

שהרי בִּפְנִים אני.

מנסה בכל כוחי להכנס לתוך עצמי,

אותו "תוך" של ה"חוץ" בו הייתי פעם.

אך כאשר אני מנסה

להכנס לתוך מה שאני מחוצה לו,

אני מרגיש אוכל ונאכל.

לו רק ה"חוץ" יהיה בתוכי,

כך שאוכל לשכון לבטח

באותו ה"חוץ".

האם ה"חוץ" של ה"פְּנִים"

וה"פְּנִים" של ה"חוץ"

היינו-הך הם?

האם אפשר להפוך את הנשמה

כפי שהופכים גרב?

לך לך למדבר, השבילים יובילו

מה טוב יותר מלהשליך הכל מעבר לכתף, לקחת מעיל, תרמיל וכמובן זוג מקלות, ולצאת לדרום האדום? 

אין מה לדאוג, הבעיות לא תברחנה. כשנחזור נוכל לשוב ולהתפלש בהן.

בוקר – והשמש מפהקת מעל לגולן ואני כמוהה מפהק בהמתנה דרוכה לאוטובוס שיקח אותי מכאן!!

נירית, הקמב"צית, אינה מאכזבת והאטובוס מגיע, בולע אותי אל ביטנו ואני מתרווח בניחותא בספסל האחורי, מתכונן לנסיעה דרומה.

היעד, שמורת פורה והינה אנו כבר כאן. מתארגנים וצועדים אל תוך יום וים משופעים בפריחה עד קצה האופק.

המילים מאכזבות כרגיל. כיצד יכולה מילה להעביר תחושת שלווה עילאית כזו הפורצת מהאדמה בתמונה שאין מילה יכולה לתאר.

האם באמת הכל מקרי? סתם ככה נוצר הכל? היכן האדריכל שהפליא יצירתו?

המילים מנסות בכל כוחן: "גשר מסילת הברזל הטורקית, תל נגילה...." – שמות, סיפורים, אגדות והיסטוריה – כל אלה נשפכים ממדריכנו ליאור.

סוגרים את היום במצפה רמון לאחר "רכיבה" על "הגמל" המפורסם. קר. קר מאד אפילו, אבל הקור חיצוני בלבד. בלב פנימה חם ונעים.

צר לי מעט על שהות הלילה במלון, אין בי טענות על כך אך אינו יכול להתחרות בשכיבה על הגב בתוך שק שינה, אי שם בשטח, מביט בכוכבים ופשוט נהנה מהעולם.

על-הבוקר מקלחת נעימה וקפה מחורבן, ארוחת בוקר ויאללא לעניין. והעניין הוא המסע בין העיר העתיקה עבדת לעין עקב עליון ותחתון ועד למדרשת בן-גוריון.

לא אטרח לנסות אפילו לתאר במילים את היום. מסכנות המילים שאינן מסוגלות, ולא באשמתן, לתאר חוויות נפשיות כפי שנחוו ביום זה.

צר לי על המילים. צר לי שזה מה-יש לתאור יומיים נפלאים של בילוי במדבר.

אי אפשר לסיים מבלי לומר את אשר בפעמים רבות מדי נעלם מעינינו... החברותא. אנשים. עולמות שונים אך בעצם כל כך דומים. נעמי שמר קלעה בול בשירה "אנשים טובים באמצע הדרך". ובתוך כל אלה, צעירונת העונה לשם יובל, החובשת הרישמית בטיול שסחבה על גבה מחלקת מיון שלימה! לשמחתנו נותרה ללא עבודה.

אח....אח..... אין על המדבר......

טרם עברו 24 שעות ואני כבר מתגעגע......

הוד מעלתו התקנון

רגע בחיים - חיים ברגע

מכתב פרידה מ-"כל סוטה"

הכתיבה ואני - סכסוך מתמשך

הכתיבה ואני

אני אוהב לכתוב. יש משהו במילים המאפשרות שחרור של דברים מהבפנוכו של הבנאדם.

אלא ששחרור זה הוא רגעי בלבד.

מיידי.

"עכשיו"!

מייד נוטלות לעצמן המילים דעה עצמאית משלהן ומביעות דברים שכלל לא התכוונתי לומר.

היטיב לבטא זאת דוד גרוסמן במכתבו.

מאבקו עם עצמו ועם המילים המוכיחות אותו ומכריחות אותו להיות אמיתי.

המילים מדייקות אותי ולרוב הן מעוררות קול צורם במיוחד המודיע לי חד וחלק "זה לא זה!"

אני כותב הרבה ומזמן והמילים אינן מוותרות לי כהוא זה.

ההבדל היום הוא שאני מקשיב למילים גם כשאיני אוהב את הבקורת שהן מביאות עלי.

אני ממשיך בכתיבה בתקווה ספקנית שאוכל אי פעם להסתכרן איתן.

אמנם אני שומע פעמים רבות "אתה כותב יפה, מעניין, משעשע" ועוד כהנה מחמאות.

זה אמנם מחמיא לאגו אבל לא משנה במאומה את מה שהמילים עצמן אומרות.

זה השלב שבו אני חופר לעומק בהבנה ברורה שהמילים אינן אומרות דבר.

נו באמת! הרי הן בסך הכל צורות מוזרות של דיו.

ואם כך, מיהו המדבר, או כדברי הנביא זכריה - מיהו בעצם "המלאך הדובר בי"?

התובנה מגיעה לאיטה שמאחר וכל האחרים תפוסים כנראה שזה אני עצמי.

כלומר יש כאן ויכוח פנימי מתמשך בתוכי פנימה, אבל בין מי למי?

האם באמת יש בי שתי דעות מנוגדות?

או שמא דעה שהיא כולה שלי, ודעה אחרת שהיא תוצאה של פחדים, מנהגים, הרגלים וכדומה?

האמת שבדבר קשה לי.

אני מביט כה וכה ואין איש מלבדי, כאן בנשמה פנימה.

מסתבר שהמוח מסוגל ל"מולטי טסקינג" כאשר רצות בו פעולות שונות המנוגדות זו לזו ומי מחליט איזו פעולה תהיה השלטת?

אני שוב מביט סביב בתקווה אבל לא! אין אף אחד חוץ ממני.

אם כך, כנראה שאני הוא המחליט.

התובנה המפחידה מכך היא שאם אני הוא המחליט, אני הוא גם המחליט כשהפעולה לא טובה לי.

אינני יכול להתחמק מההבנה והקביעה שאני אחראי לכל אשר קורה בחיי, לפחות פנימה בנפש, במוח, בנשמה.

אני אחראי לחיי בין שארצה בכך או לא וברגע שאבין ואפנים זאת, אוכל לנהל את חיי במודע, לטוב או לרע.

מוזר, אבל אני עדיין אוהב לכתוב.

דוד 

A blessing or a curse?

Survival – the battle for life
(translation of a Hebrew article not yet published here)

Many a time I have heard of  Mankind’s basic needs: Survival and Breeding.

I was born to my parents who activated their Breeding need for their continuity.

I have created my own family for the same basic needs.

Now here I am at what-is-called “The third age”

In my mind runs the verse “Yea, thou shalt see thy children's children, peace upon Israel” (Psalms 128:6)

My Breeding period has ended successfully.

I am free!! Yes, free to get back to my personal existence – to my own Survival.

I am experiencing insights hidden for many years, breaking through to the front stage of my life.

The spark of life is alight again. Looking at my grandchildren with envy diluted with a releasing happiness, after all, who can stop me from rolling on the floor with my one-year-old? who can stop me from laughing, crying or just talk nonsense when I feel like it?

The child in me awakes and cries out in a loud voice: “Get away from me bad monsters, fears and habits. I have come to clear the darkness!”

“That child is scary” mumbles the grownup in me “Who let him out of the jail? That is his place! Don’t let him disturb the rest I have a right to, and deserve!”

The battle is on…… 
Will victory be to the Child or the Old man?

The battle for life…… in more ways than one

ברכה או קללה?

האם באמת המילה "זקן" היא קללה? או שמא ברכה בתחפושת?

עד הגיעי לגיל 70 היה המושג "זקן", מבחינתי,  נחלתם של אחרים. כלומר אדם כפוף, איטי, מהלך עם מקל וזקן ארוך אשר זמנו מתוקצב. סבא! הורי הפכו לזקנים ככל שהתקדמתי בסולם הכרונולוגי.

באותן שנים של אבהות הייתי מהלך יחף בכל מקום. רגלי לא ראתה נעל, עד כדי כך שסוליות רגלי הפכו לפרסות של ממש. נהגתי בפרובוקטיביות שקטה. בשחיית לילה בבריכה דאגתי להכנס בערום מלא למיים. זכור לי מקרה שיצאתי מהמיים ושמתי עלי מגבת כדי לרקוד על שפת הבריכה. מישהי הורידה לי את המגבת במשיכה. נעמדתי לפניה ערום כביום הוולדי ואמרתי לה: "את הורדת את המגבת. את תחזירי אותה!" והמשכתי לרקוד כאילו כלום.

כל האמור לעיל היה כנראה המרד שלי נגד ה-"זיקנה" שהלכה והתקרבה בצורה מפחידה.

בגיל 70 כבר היו לי מספר נכדים כשהמבוגר ביניהם בן 20. התפיסה שאני עצמי סבא לבן 20 לא חדרה למוחי. לא התקשרה אצלי למשהו ממשי. הנתק בין "סבא" ל-"זקן" היה משהו בלתי מובן כשהדבר נגע לי אישית.

אצל אחרים היה לי ברור. סבא הוא איש זקן. נקודה!

המחלוקת הפנימית עלתה וגעתה ככל שהתרבו הנכדים, כיום 17 במספר!!

המשכתי בעבודתי כרכז התקשורת של הקיבוץ, עד לגיל 70, גיל בו הודעתי חגיגית על פרישתי מהעבודה הרשמית. בהיותי משוחרר ממחוייבויות העבודה הפניתי פני לעמותת וותיקי הגליל שם נרשמתי לסמינר בשם "מתנת הגיל". 

לא ברור לי מדוע נרשמתי וכשנגשתי למפגש הראשון היה לי ברור ש-"אף אחד לא ילמד אותי.....".

מדריכת הסמינר, צעירה מבנותי, לא תלמד אותי! מה כבר היא יכולה ללמד אותי? מצאתי עצמי  באותו סמינר עם כוונה ברורה "להראות להם!". משהו השתבש בכוונותי ומצאתי עצמי מסתכל על חיי כפי שמעולם לא עשיתי זאת. לאחר כשלושה מפגשים היה לי ברור מה זה "זקן" ומה לא!

זקן זו מילה שאני אישית מכניס בה תוכן על פי התכנים הפנימיים שבי. אמת, אוכל לאשר את אשר ראיתי במושג בימי נעורי, כלומר אדם שדועך והרבה אין לו מה לעשות כאן יותר, רק עניין של זמן והכל יסתיים. 

האפשרות האחרת הייתה מוסתרת אצלי. האפשרות של חזרה לשלב ההתפתחות האישית של ילד או נער שאין לא דאגות קיום. 

המושג של "ילדות שניה" המופנה כלפי אדם מבוגר, מקובל לחשוב עליה כירידה בשליטה על החיים והפיכה לתלותי. לפתע הבנתי ש-"ילדות שניה" היא למעשה חזרה לאותו חופש נפלא שאנו מכירים בילדים חסרי הדאגות. לאחר שנים של מחוייבויות, הקמת משפחה, התבססות כלכלית, והשרדות בעולם החומר – יש מקום לחזור לאותו חופש מופלא שאנו רואים בילדים. 

חופש מופלא זה הינה המתנה המופלאה הנקראית "זיקנה".

לפתע מתחבר אצלי המושג "זקן" למושג "חופש" ו-"ילדות".

הנכדים הקטנים מאפשרים לי להתגלגל איתם על הרצפה ולהשתטות במילים ובמעשים.

פתאום המילה "זקן" השילה את התחפושת ומקבלת משמעות של ברכה אמיתית!

תארו לכם ילד עם נסיון של 60-70 שנה – יש טוב מזה??!

במשפט אחד: " זקן אמיתי הוא ילד עם נסיון רב-שנים"