הנשמה כגרב שיש לה הופכין / דוד אלמן
אני בִּפְנִים.
כעת מחוץ לאותו פְּנִים
אני מרגיש ריקנות,
מאחר ואין בתוכי, כאן בחוץ, מאומה,
שהרי בִּפְנִים אני.
מנסה בכל כוחי להכנס לתוך עצמי,
אותו "תוך" של
ה"חוץ" בו הייתי פעם.
אך כאשר אני מנסה
להכנס לתוך מה שאני מחוצה לו,
אני מרגיש אוכל ונאכל.
לו רק ה"חוץ" יהיה
בתוכי,
כך שאוכל לשכון לבטח
באותו ה"חוץ".
האם ה"חוץ" של ה"פְּנִים"
וה"פְּנִים" של
ה"חוץ"
היינו-הך הם?
האם אפשר להפוך את הנשמה
כפי שהופכים גרב?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה