לבד
המקום והזמן: מלחמת לבנון הראשונה,
אזור דאמור, מעט דרומית לבירות.
קשה להאמין אבל יש לי ים של זמן לחלום
ואני עושה זאת בכל הזדמנות.
והינה אני בנגמ"ש, שועט הביתה לחופשה
קצרה.
הדרך קצרה למדי וכבר אני כאן, בבית.
הקיבוץ ריק מאדם. "היכן כולם?"
מסתובב לכאן ולשם ומגיע לבית העלמין
של היישוב.
הינה כולם כאן, עומדים בשקט כזה, ודי
ברור שמתקיימת לוויה.
"מי מת?" אני שואל בחרדה.
איש אינו עונה, כאילו לא רואים אותי.
מסתובב עם הנגמ"ש הרועש ואיש
אינו מבחין בי? מה לעזאזל קורה כאן?!!
"את מי קוברים?!" אני צועק
בראותי את הארון מורד לבור.
אין קול ואין עונה.
ואז מתחילים ההספדים ואני שומע שמקריאים
את שמי שלי!!!
"מה?!!" - אני זועק - "אינני
מת! אני חי לגמרי!! האינכם רואים!!!??"
איש אינו עונה. איש אינו מפנה מבטו
אלי.
אט אט זורם הקהל לדרכו ואני נשאר עם
הנגמ"ש הענק והרועש....
לבד......................
