Oh what a wonderful life אה..... החיים היפים

Oh what a wonderful life      אה..... החיים היפים

יום שלישי, 8 במאי 2018

חיבור שלי מכתה ב'


כיצד בנו החברים את כפר הנשיא
לסוזי מאדם   לפי חיבור של דוד אלמן – תלמיד כתה ב'
(נניח 01/01/1951 לצורך תעוד דיגיטאלי)

                        לפני מספר שנים באו הרבה חברים מאנגליה לכפר בלום, וגם לארץ ישראל. מלחמה היתה אז בארץ ונורו יריות ברחובות. בזמן ההוא היו הערבים עוד ערבים רעים מאד.
     החברים הלכו לחדרה ושם אמרה הממשלה להם "יש מלחמה בארץ ואנחנו צריכים חברים אשר יבנו קיבוצים אשר ישמרו על הגליל ועל הירדן.
     כך הלכו החברים הגלילה. הם הגיעו עד מחניים אשר בגליל והם ראו שהסביבה יפה-יפה. במחניים נחו החברים, הם רקדו ושרו כל הלילה, ואיש לא הלך לישון.
     בבקר יצאו החברים את מחניים. הם נסעו במכונית משא, בטנדרים טרקטורים וגם בעגלות. לחברים היתה צידה לדרך וגם רובים. הם נתנו לחילים לנסוע עמם, כי היתה מלחמה בארץ ונורו יריות בהרים.
     על המכונית היפה ביותר העמיסו החברים את המחרשה, כי רצו לחרוש את האדמה ורצו לעשות דשא ושדות ירוקים.
     נהג הטנדר קם ורובהו על ידו. הוא צעק בקול רם ובקומה זקופה: "הירדנה!" אז נסעו כל המכוניות בשורה ארוכה ארוכה. מלחמה היתה אז בגלל ונורו יריות בהרים. החברים נסעו לאט לאט ובזהירות רבה.
     נסעו מוכניות משא, טנדרים, טרקטורים ואף עגלות. יריות נורו בהרים. השיירה נעצרה לא הרחק מהירדן. כאן מקום עזוב עזוב בשם מנסורה. לפני הכפר עמד שער והשער סגור. ירד הנהג מן המכונית ומשך בשער, אך השער לא נפתח. ירדה הטבחית מן העגלה ומשכה בשער אך השער לא נפתח. הפלח ירד מן הטקרטור ומשך אף הוא בשער אך השער לא נפתח ולא נפתח. ירד איש המפעל ומשך בשער אך השער לא נפתח ולא נפתח. גם מרכז הקניות משך בשער אך השער לא נפתח ולא נפתח.
     לפתע פתאום קמו מרכז המשק וסדרן העבודה וצעקו בקול מורם ובקומה זקופה: "ימשכו כל החברים ביחד, ביחד ימשכו כל החברים". ונורו יריות בגליל.
     החברים משכו בשער ביחד, הם משכו חזק חזק ובאותו הזמן הם ביחד קראו: "עלו שמעוני! עלו שימעוני!" רק שהם צעקו את זאת בשפה האנגלית.
     צעקו החברים "עלו שימעוני" וימשכו ביחד, נפתח השער והחברים נכנסו למנסורה. למנסורה בגליל לא הרחק מן הירדן. ויריות נורו בהרים.
     במנסורה שתלו החברים שתיל עץ קטן והוציאו אבנים אבנים מן האדמה. מן האבנים בנו החברים בית ואת הבית הזה קראו בשם קיבוץ כפר הנשיא, דאר נע גליל העליון.
     בית כפר הנשיא נבנה 5 שנים ארוכות וקשות. ואת הבית הזה בנו החברים בשביל תמיד ובשביל הילדים שלהם.

כיצד בנו החברים את כפר הנשיא

לפי חיבור של דוד אלמן
תלמיד הכיתה ב' בית ספר כפר הנשיא.

יום שלישי, 1 במאי 2018

לאחר המסע באזור "חמוקי ניצנה"


אל חמוקיך ניצנה, צועד במלוא תשוקה
יופייך הולם בי עם הולם לבבי
לובן עורך ומגעך העדין
נעימים לי עד כאב.
מחבק אותך בעוז, ניצנה.
אל חמוקייך עורג,
תשוקתי בוערת בי בלהט מטריף
ואת נפשי איני יודע.
אל פסגותיך עולה, אל עמקייך יורד
ואת כולך שם, זוהרת, מתנגנת
כולך נתינה אוהבת... מחבקת.....
ניצנה אהובתי, חמוקיך עושים יומי
שלך .... תמיד ..... אני


"אהבה אינה מבוססת על התבוננות של אנשים זה בזה,
אלא, על התבוננות בצוותא, באותו כיוון."

אנטואן דה סנט אקזופרי

התפתחות והתחדשות


לאחרונה אני חווה דבר שאוכל רק להגדיר אותו כמהפכה ריגשית של ממש!
מזה 3-4 שנים שאני מבלה הרבה ב"אתר החפירות" של עמותת וותיקי הגליל.
ולאחרונה אני מגלה באתר חפירות זה ממצאים מדהימים...ומפחידים.
במשך תקופה לא קצרה, אני חושף שם מספר לא קטן של ממצאים. ממצאים שהמשאירים בי רושם עז, אך כולם כאין וכאפס לעומת הממצאים האחרונים.
במפגש האחרון בדקנו אילו פחדים משפיעים על חיינו ולא הייתה לי כל בעיה לרשום פחדים כגון "מה יגידו", "לא סופרים אותי", "אולי אפגע ב..." וכו'
אפילו "פחד במה" הרים ראשו וצף לקדמת הבמה.
אלא שפחד אחד, הגדול מכולם, מסתבר, לא מכניס אפילו אצבע קטנה למודעות שלי. אני מדבר על הפחד הכפול של "לאהוב ולהיות נאהב".
כל חיי אני פוחד מאנשים, לא במימד הפיזי, אלא במימד הריגשי.
גם כשאני אוהב, אינני נותן לזה ביטוי רב, אם בכלל. קרבת יתר לאנשים מרתיעה אותי. חוסר האמון בבני אדם, שולט בכיפה.
גם עכשיו, היד רועדת לי כשאני כותב מילים אלה.
בימים האלה אני מוציא את הדברים אל העולם החיצוני, בעזרת כמה נשמות טובות, וראה זה פלא! הברק לא מכה בי ואני עדיין בחיים!! אני מדבר על ההרגשה הזאת שכן, גם אני ראוי לאהבה וגם אני יכול לאהוב.
אהבת בני אדם, חי, צומח ודומם. אהבה ללא תנאי, ללא הסברים וללא רגשי אשמה.

כעת אני מסתובב בעולמי הישן עם התובנה המדהימה הזאת ועולמי אינו כתמול שלשום!! הדמעות אינן עוצרות באדום ונשפכות בכל הזדמנות.
האושר הזה עוד יהרוג אותי! איך אפשר "לסבול" כל כך הרבה אושר?!!
לא, זה לא חייב לקרות דווקא בגיל השלישי. אבל אולי כן? אצלי בהחלט כן!
וכאן נגמרות לי המילים...