לאחרונה אני
חווה דבר שאוכל רק להגדיר אותו כמהפכה ריגשית של ממש!
מזה 3-4 שנים
שאני מבלה הרבה ב"אתר החפירות" של עמותת וותיקי הגליל.
ולאחרונה אני
מגלה באתר חפירות זה ממצאים מדהימים...ומפחידים.
במשך תקופה לא
קצרה, אני חושף שם מספר לא קטן של ממצאים. ממצאים שהמשאירים בי רושם עז, אך כולם
כאין וכאפס לעומת הממצאים האחרונים.
במפגש האחרון
בדקנו אילו פחדים משפיעים על חיינו ולא הייתה לי כל בעיה לרשום פחדים כגון
"מה יגידו", "לא סופרים אותי", "אולי אפגע ב..." וכו'
אפילו
"פחד במה" הרים ראשו וצף לקדמת הבמה.
אלא שפחד אחד,
הגדול מכולם, מסתבר, לא מכניס אפילו אצבע קטנה למודעות שלי. אני מדבר על הפחד
הכפול של "לאהוב ולהיות נאהב".
כל חיי אני
פוחד מאנשים, לא במימד הפיזי, אלא במימד הריגשי.
גם כשאני אוהב,
אינני נותן לזה ביטוי רב, אם בכלל. קרבת יתר לאנשים מרתיעה אותי. חוסר האמון בבני
אדם, שולט בכיפה.
גם עכשיו, היד
רועדת לי כשאני כותב מילים אלה.
בימים האלה אני
מוציא את הדברים אל העולם החיצוני, בעזרת כמה נשמות טובות, וראה זה פלא! הברק לא מכה
בי ואני עדיין בחיים!! אני מדבר על ההרגשה הזאת שכן, גם אני ראוי לאהבה וגם אני
יכול לאהוב.
אהבת בני אדם, חי,
צומח ודומם. אהבה ללא תנאי, ללא הסברים וללא רגשי אשמה.
כעת אני מסתובב
בעולמי הישן עם התובנה המדהימה הזאת ועולמי אינו כתמול שלשום!! הדמעות אינן עוצרות
באדום ונשפכות בכל הזדמנות.
האושר הזה עוד
יהרוג אותי! איך אפשר "לסבול" כל כך הרבה אושר?!!
לא, זה לא חייב
לקרות דווקא בגיל השלישי. אבל אולי כן? אצלי בהחלט כן!
וכאן נגמרות לי
המילים...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה