אני עומד ועיני עצומות. לפני אובייקט כלשהו שאותו איני רואה - עיני עצומות
פוקח עין אחת - רואה את האובייקט. לא את כולו אלא רק את צידו המופנה אלי. קשה לאמוד מרחק וגודל, אני רואה קו מתאר ותכונות שטח כגון צבע, מירקם וכו'
פוקח עין שניה ורואה את אותו האובייקט מזווית קצת אחרת. שתי נקודות מבט אלנו נותנות בידי את האפשרות לאמוד מרחק וגודל. כעת ברשותי שתי נקודות מבט של אותו אובייקט ובכך הכפלתי והשלשתי את המידע עליו
מאחר ואין לי יותר עיניים אוכל להזיז ולסובב את האובייקט כדי לקבל עוד נקודות מבט ובכך גם תוספת של מידע על האובייקט
כעת אוכל להשתמש גם במראות כדי לקבל עוד נקודות מבט של האובייקט. אלא שמראה מעוותת, תיתן לי מבט מעוות של האובייקט ובכך גם נתונים שגויים שלו. מראה טובה ללא עיוותים תתין לי תמונה נכונה של האובייקט
כשאני מתקשר עם אדם אחר - הוא/היא המראה שלי בנושא בו אנו מטפלים. אני מקבל תמונה של הנושא על פי נקודת מבטו של בן שיחי. תמונה זו תהיה אמיתית או שיקרית בהתאם לטיב "המראה" כלומר על פי היות בן-שיחי, דובר אמת או שקר
בני אדם, ספרים, שירים ולמעשה כל צורת ביטוי של בני אדם, מהווים מעין מראה עבורי, כל זאת במידה ואביט לתוכן כמובן
!!! חשיבותה של האומנות
אותה תכוונה אנושית שלא לפגוע באדם אחר, ע"י כך שאספר לו דברים שהוא רוצה לשמוע ולא את האמת, המרה לעיתים, היא למעשה עיוות המראה כדי ליפות משהו מכוער. הדבר נותן סיפוק רגעי כמובן, אך גם מעביר תמונה שיקרית למתבונן במראה
אם איני יכול לסבול פגיעה בזולת (די מובן) המינימום שאוכל לעשות הוא פשוט לשתוק
אם איני יכול לשקף תמונה אמיתי, מוטב לא לשקף תמונה כלל
דבר זה יביא לחוסר תקשורת אמיתית בין בני אדם, דבר שבעיני נורא יותר מפגיעה שבאמירת אמת ואם רצוני להיות אמיתי, לא אוכל להתחמק מלפגוע באנשים ולהפגע בעצמי
ביודעי כל זאת אוכל אולי לקבל ביתר הבנה, בקורת (אמת) ולהתפתח
