הרהורים במדבר

בקר חדש. דממת הקיץ הנורא. חום, זבובים ומרחוק קולות חיים. 

לבד הנני בלב המדבר וסביבי רק דומם. זמזום מונוטני של זבובי המדבר נבלע ברקע. האויר אינו זע כהוא זה והכל ישן. השמש החמה שוטפת הכל ומרדימה. 

טמטום מוחין ירד עלי, עלי להאבק  בו פן אוכל גם לרבוץ על המטה עד לערב. סימן חיים יחיד מעולם בני האדם הוא הרדיו המנעים נעימות בשקט, ברקע. 

הבולט ביותר הוא חוסר התנועה בכל, ממש כאילו קפא העולם לאור יום. כל הפעילות והתנועה נראים כעבר מפוקפק ועתיד מעורפל עוד יותר. 

קיים רק הרגע – קפוא, אינו נע. כל הקיים, קיים כך לנצח: הרגע הוא הנצח, העבר והעתיד הם אשלייה שהרי איני מודע להם אלא בזכרוני ודמיוני בלבד. 

ברגעי שלווה כאלו בא ועולה עולם הנפש: הרהורים פורחים, רעיונות, מחשבות, רגשות. יכול אני לשכב ולהרהר בעולם מופלא זה, חי אני בו יותר ויותר, הוא אמיתי יותר מן ה"מציאות". בעולם הנפש שולטים הרגשות הכנות וההבנה – בו מוצא אני יחסי קרבה מפלאים לא רק לבני אדם אלא גם לחי ולצומח ולדומם.

 מביט אני בעמוד האוהל, או אבן המתגלגת בחוץ והם מדברים אלי בשפה בלתי ניתנת להסבר. זהי שפה של תחושה ותו לא, כאותו מבט-לא-מבט בו תופס הנך איזו דמות וצורה וברגע בו אתה מביט לעבר הדמות היא מאבדת את אופיה המיוחד או נעלמת כליל. 

מילואים מסוג זה רצוי לי כי אהיה לבד. כל מלה, תזוזה ותנועה של אדם אחר מפריעה את עולם הנפש המפלא ואז חוזר אני אל הטמטום של יום קיץ חם ומהמם.

מבטים אל תוך המדורה

מבטים אל תוך המדורה. עץ בהשרפו הופך שחור.

הלילה מפיח חיים בדומם (האש והעץ – דו-שיח)

יש בה באש כח מוזר המעלה (בלילות מדבר שקטים) עולמות מפלאים בינות ללשונות האש. 

יכולתי לשבת ולהתבונן דומם באש , שעות רבות וכל רגע שונה מחברו. כל שניה וסיפור חדש בפיה. כל להבה ועולם חדש נברא. 

לאן הולכות הלהבות? 

האוהלים שטופי אור ירח חוור. עלי שלהבת! ספרי ספורך!

צורותיה השונות של הלהבה, העץ המקבל, משנה ומוסיף ומשנה צורה. הצורות המסתוריות של הגחלים – עולם ומסתורין. 

היום טיילנו 13 ק"מ ברגל לים ועד כה ישנתי שעה אחת השעה 03:30 בבקר ואיני עייף כלל!?

העין אינה מתמקדת באש אלא מאחוריה בתוך עולמה המסתורי והמפלא. זהו עולם יפה, נהדר וטוב, ללא בני אנוש ולכן ללא סבל ומכאוב, ואולי משום כך נראים הם כה יפים (עולם הדומם הלא אנושי).

כוכב בהיר עלה זה עתה במזרח – ידיד בא לבקרני . הידע קיומי – אין לכך חשיבות, הקשר קיים. 

הוא מדבר אלי. קורץ אלי בעינו האחת כאומר "ברוך בואך אל עולמנו, נוח והינפש כאוות נפשך וחזור רענן לעולמך"

הכאב הנורא של האוהב

הכאב הנורא של האוהב – יסורי הנפש של קרבת הלב. 

מעל ומעבר ומאחורי אהבת הבשר היא אהבת הנפש. 

אינה עגונה בחומר ואינה זקוקה לאובייקט אלא לזכרון או דמיון בלבד. 

ה"מציאות" אינה קיימת עבורה, היא חיה וקיימת למען עצמה בלבד (?) ומכאן גם חוסר היכולת של עולם החומר להשפיע עליה. ההשפעה תבוא מעולם הרוח בלבד, הקיים בנפש האוהב. 

אין בה הגיון כבוד וכללים ארציים אחרים.   

האהבה היא מושלמת ואם אינה כזאת היא אינה קיימת. 

מהי אהבה? זוהי הטמעות מוחלטת בנפש אחרת (ייתכן גם בגוף אבל זהו פרט), מבט, לטוף מגע יד ענוגה בבשרי, הרגשת אור חמים וחי תחת ידי, חום גופי בהתמזגותו בחום גווה, כל אלו מעבירים בדרך פיזית את אשר רוחש לבי ואין לרמות בכך. אוכל לרמות רק בשפה המלולית ההמונית הגסה, שפת הדיבור המונע כל קשר אמיתי בין נפשות - 

כאן תתקיים קומוניקציה טכנית בלבד.

נפלאות תוכנו של הכלי

חיוור הירח אורו הדל נשפך על היקום והמדבר עננים מכסים פניו. 

הנפש פורחת אל השקט. לילה במדבר. 

פצפוצי הלהבות מכרסמות בעץ. 

נפשי נפתחת אל האופל. הלילה מואר באור הנפש, הדרו וזיוו יאירו ויאפילו על להט השמש ביום. 

שקט. 

הכל דומם. אין ניע. 

לכך הרי שואפת נפשי - אל שלוות האלמוות. 

השקט מדבר אלי. בת קול בלתי נשמעת יוצאת מן האדמה הקרה, האבן, הגבעות השוממות מסביב – שיח ושיג לי עימם ללא קול. נפשי עונה בשמחה . 

חיים בלילה כשחיי היום קרים וחסרי תוכן לידם. חיי הרוח לעומת החומר. 

הכל נראה ברפיון כמחשבה פורחת ללא יכולת להתמקד בה. 

הכל דומם. 

דומה כי ישן העולם ואולם אך עולם החומר נם והנה זה פלא – לאור הלבנה הנוגה נפתחים חיי הלילה ולכל היודע להאזין בלבו ונפשו – עולם הרוח נפתח ושופך ליבו. 

האפלה ידידי, הירח רעי, ובמשמרת של מחצית הלילה לבדי (בודד בין בני אדם) אתרועע עם ידידי נפשי. 

האדם  הוא המכיל את הנשמה אך לרב לא יטעם מתוכנו הוא. מחפש הוא (הכלי) את הנעלה והנשגב והרי בתוכו הוא ועליו אך להעז להביט פנימה. 

מה רב העומקו של הכלי ולתוכנו שאין לו קץ. אין סוף לפלאיו.

איחוד העם על חשבון הפרט

"מסבלות גורל פרוע,

ממצוקות חיי רזון.

מאתמול בלתי ידוע,

ומחר ללא חזון.

ציבורנו מלוכד אל מחנה עמל אחד"

סבלות העם הן הנסיון הקשה הממריץ את הנפש לחקור במהותה ולהגיע עד שרשי משמעות החיים ומהותם. 

הסבל והכאב הם אישיים "סבלות העם" הוא מונח שהפרטים קבעו לאוסף כל בעיותיהם האישיות הדומות זו לזו של ציבור אנשים ("העם") .  ל"עם היהודי" – קבוצת בני אדם ברי מזל – ניתנה הזדמנות להגיע גבוה בדרך העולה אל הבנת תכלית החיים.  הציבור ניצל זאת אך למטרה הפוכה והרי הוא מאחד ומלכד שורותיו וזאת על חשבון חוסנו והתקדמותו של כל פרט. 

ודאי, העם חזק בהרבה ולראייה "פרוץ המדינה". אך האין כאן טעות כלשהי? לשם מה מדינה? הרי אנו מבודדים קבוצת אנשים משאר בני אדם  וע"י כך קוראים ללחצים נוספים המלכדים את  העם. 

אך  לכוד הכלל הוא בהכרח התפוררות הפרט ועל כן סיום השיר הנה הטעות ושבה טעו אותם אנשים. 

אדם יחדור לעומק לבו רק כאשר יזדקק לכך והוא יזדקק לכך רק כאשר יהיה בודד. מכאן הצורך באותה בדידות. כולנו מרגישים בצורך להיות לפעמים לבד ובהכרח לכך, אולם מנסים בכל כוחנו להמנע מכך ע"י התקבצות לקבוצות בכל שטחי החיים. הפחד מפני ההשארות לבד  גורם לכך. אולם רק בגוברנו על פחד זה נוכל להמשיך בדרך.