חיוור הירח אורו הדל נשפך על היקום והמדבר עננים מכסים פניו.
הנפש
פורחת אל השקט. לילה במדבר.
פצפוצי הלהבות מכרסמות בעץ.
נפשי נפתחת אל האופל.
הלילה מואר באור הנפש, הדרו וזיוו יאירו ויאפילו על להט השמש ביום.
שקט.
הכל דומם.
אין ניע.
לכך הרי שואפת נפשי - אל שלוות האלמוות.
השקט מדבר אלי. בת קול בלתי נשמעת
יוצאת מן האדמה הקרה, האבן, הגבעות השוממות מסביב – שיח ושיג לי עימם ללא קול.
נפשי עונה בשמחה .
חיים בלילה כשחיי היום קרים וחסרי תוכן לידם. חיי הרוח לעומת
החומר.
הכל נראה ברפיון כמחשבה פורחת ללא יכולת להתמקד בה.
הכל דומם.
דומה כי ישן
העולם ואולם אך עולם החומר נם והנה זה פלא – לאור הלבנה הנוגה נפתחים חיי הלילה
ולכל היודע להאזין בלבו ונפשו – עולם הרוח נפתח ושופך ליבו.
האפלה ידידי, הירח
רעי, ובמשמרת של מחצית הלילה לבדי (בודד בין בני אדם) אתרועע עם ידידי נפשי.
האדם הוא המכיל את הנשמה אך לרב לא יטעם
מתוכנו הוא. מחפש הוא (הכלי) את הנעלה והנשגב והרי בתוכו הוא ועליו אך להעז להביט
פנימה.
מה רב העומקו של הכלי ולתוכנו שאין לו קץ. אין סוף לפלאיו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה