זה די מטורף אבל
לא נראה לי שמכתב זה מיועד למי שטורח לקרוא אותו........... אבל לעזאזל עם זה.
החיים הרבה יותר אנרגטיים ממה שבכוחי להכיל. זאת הרגשת היום שלי.
"הרגשת היום" זהו משהו כמו "מרק היום" או
"מרק הבית" שמשתנה על פי כללים לגמרי לא מובנים.
תהיה ההרגשה אשר תהיה, כאשר אני מנסה לשרטט היטל שלה במילים, זה פשוט
לא זה!
מילים.... מילים.... צורות מוזרות של דיו שאני מנסה לדחוס בהן דברים
שאין ביכולתן להכיל.
האם אוסף קישקושים קטנים יכול באמת לאמר "אני כועס" או
"אני שמח"? נו באמת.......
ובכל זאת מילים, אם אינן דוברות אותי, הרי שהן מגינות עלי.
הרבה יותר קל לברבר עם מקקי דיו אלו מאשר לאמר דברים ישירות.... להביט
בעיניים.... להקשיב עם הנשמה....
אני כותב מיילים. רק אלוהים יודע כמה כבר כתבתי, ומן הסתם כמה עוד
אכתוב!
המילה הכתובה כעיר מקלט היא. לא נדרש ממני מגע עיניים. לא נדרשת ממני
הקשבה. כסת"ח אולטימאטיבי !!
והתגובה שתבוא, אם תבוא, תהיה מרוחקת שנות אור מאותן אוסף מילים
מקריות שפלטו אצבעותי, כך שאני מוגן.
פחדן!? אכן פחדן אני, מתעטף באלפי מילים כדי לאמר משהו שניתן לאמר
בחיבוק... מבט... לחיצת יד.....חיוך.....דמעה....
החשיפה לעיני כל. להתהלך עירום מבחינה רגשית. זהו אחד הדברים המפחידים
ביותר עלי אדמות !
חשיפה זו נדרשת ללא כחל וסרק לצרכי תקשורת אמיתית עם הזולת.
טוב, אז אמרתי......
מי שחושב שהבעיה הישראלית-פלסטינאית היא הבעיה, כנראה עדיין שבוי בכלא
פנימי כלשהו.
היציאה מכלא ריגשי..... כמוהה כאדם שיוצא מהכלא לאחר 40 שנה ואינו
מבין לאיזה עולם נקלע פתאום.
העולם הרציונאלי, ההגיוני, המסודר, זה שניתן בו למצוא "בעיה לכל
פתרון" הוא נוח מעין כמוהו... מה נעשה בלי "בעיות"? זהו כלא
דה-לוקס!! כל כך "נוח" ומוגן בכלא! בשביל מה בכלל לצאת?
אז מה עלי לעשות כעת? לרדוף עם עליסה, אחר הארנב הלבן ולנסות לחיות
בעולם ללא תשובות "מקובלות".... ללא הגיון "מקובל".....?
מה לעשות והארנב קורא לי וזועק: "אני מאחר, אני
מאחר.... אוי כמה אני מאחר...." והדחף העצום הזה לקום ולרדוף אחריו
אינו נותן מנוח......
טוב, נתראה במסיבת התה של הכובען המשוגע...... או לא..... אני
כנראה אהיה שם..... ואתם?
דוד
