(נכתב כבר ב 9/2/2015)
לא לגמרי ברור לי איך אפשר לסכם במילים חוויה כל כך מעשירה ועצמתית.
לא לגמרי ברור לי איך אפשר לסכם במילים חוויה כל כך מעשירה ועצמתית.
מילים...מילים....
אנו, כמו בן-יהודה, בודים ממוחנו הקודח ומה לעשות, והמילים פשוט מסרבות לגעת
ברירה אין לנו שהרי
זוהי ה"שפה" בעלת המכנה המשותף הרחב ביותר היכולה להתמודד עם כמעט כל
אדם באשר הוא.
אבל מילים לחוד
וחוויות לחוד. לו הייתי מלחין, הייתי עוטף את הסדנא במרקם של תווים והביטוי היה
חזק
אך מה לעשות ואינני,
לא מוצרט, לא בן מוצרט ואפילו לא נכד או נין של הגאון ההוא. וגם אם הייתי, מי ערב
לי שיבינו את ה"שפה"?!
על כן, אנו, כבני
תמותא רגילים, נאלצים לרוב להסתפק בצורות המוזרות האלו של דיו.
אך למרות כל האמור
לעיל, לא אסתיר את חיבתי למילה הכתובה.....
המילה מאפשרת לחיות
במצב צבירה מאד מסויים.... מצב המבטא רגשות וחוויות אך משאיר פינה עמומה המשרה
מעין בטחון
שהרי תמיד אוכל לאמר
"לא לזאת בדיוק התכוונתי" ומי באמת יכול להתמודד עם טענה כזו?
אני מביט בכתוב לעיל
ורואה כיצד המכתב מתנפח ובאותה עת מנפח לי את הראש...
הרי במבט מסוים כתבתי
דברים.... מילים ...... אך ממבט אחר לא אמרתי דבר רק טרחתי לחבר אותיות למילים
ולמשפטים.
אבל היי, רגע! מה עם
הנושא עצמו, לענין הפותח, שהוא סדנת "מתנת הגיל השלישי"?
אז ככה, לסכם לא אוכל,
אך בהחלט ניתן לתמלל אותו למשהו שאולי יהיה מובן.... נחיה ונראה
כבר מהפתיח חשתי
התרגשות לקראת הלא נודע הזה.
את חיי אני מגדיר
כמשטח חלק שלא ניתן לגלוש בו ללא חיכוך.
החיכוך הוא האדרנלין
של החיים. הוא החומר הדואג שלא ארדם משעמום של הסכמה כללית.
אחד הדברים הנוחים
בחיים הינו ההסכמה. כל כך נוח עד שכאשר כולם מסכימים, אני פשוט נרדם בעמידה.
לא אוהב את זה ועל כן
הצפיה לסדנא היתה לקראת פוטנציאל של חיכוך. של חוסר שקט, של אקשן!
הסדנא סיפקה לי את זה
בגדול. לא! לא ישבתי והתווכחתי עם דעות כאלה ואחרות. הויכוחים והחיכוחים היו
פנימיים בעיקרן.
והרי כל דבר הנמצא
אצלי הינו, לפחות בפוטנציה, בשליטתי. כלומר יש לי הזדמנות לעשות עם זה משהו.
לא ארחק מהאמת אם אומר
שהסדנא לא חידשה לי דברים. רוב הדברים כבר
ישנם. רוב הכלים הם אלה שלמעשה אנו נולדים איתם
ובמשך השנים מפתחים
אותם, מי יותר ומי פחות. הכלים היו אצלי. לא ידעתי להשתמש בהם. לא ניצלתי את מה
שכן ידעתי.
הסדנא המדוברת
"אילצה" אותי לתפוס את השור בקרניו ולהתמודד..... להתמודד, לקבל, להתנגד,
להאבק, לסגת, לפול, לקום ולהתרגש......
אחרי הסדנא החיים שלי
הינם בדיוק אותם חיים אלא שה"פנס" מלמעלה מאיר באור חזק יותר. הפנס,
אותה מודעות שמרבים לדבר בה.
וכשהפנס חזק והאור
מאיר, הצללים נעלמים וניתן לראות מה באמת יש שם!
בגלל כל האמור לעיל
אני ממליץ בכל לב על הסדנא. ומבחינתי זו רק ההתחלה. אני ממשיך!
ולך עינת, איזה מילים
יכולות להביע את תודתי למה שעשית בחיי?
- תודה מכל הלב ואני רק יכול לאחל
לעצמי שביומי האחרון, את תהיי שם.
מאחל לכולכם שזרקאור
המודעות ייפתח לכם ולא יכבה לעולם
כייף! דוד אלמן
נו.... שוב ההתלבטות
הזאת.... להקיש "שלח" או לא?
