הכתיבה ואני
אני אוהב לכתוב. יש משהו במילים המאפשרות
שחרור של דברים מהבפנוכו של הבנאדם.
אלא ששחרור זה הוא רגעי בלבד.
מיידי.
"עכשיו"!
מייד נוטלות לעצמן המילים דעה עצמאית
משלהן ומביעות דברים שכלל לא התכוונתי לומר.
היטיב לבטא זאת דוד גרוסמן במכתבו.
מאבקו עם עצמו ועם המילים המוכיחות
אותו ומכריחות אותו להיות אמיתי.
המילים מדייקות אותי ולרוב הן מעוררות
קול צורם במיוחד המודיע לי חד וחלק "זה לא זה!"
אני כותב הרבה ומזמן והמילים אינן
מוותרות לי כהוא זה.
ההבדל היום הוא שאני מקשיב למילים גם
כשאיני אוהב את הבקורת שהן מביאות עלי.
אני ממשיך בכתיבה בתקווה ספקנית שאוכל
אי פעם להסתכרן איתן.
אמנם אני שומע פעמים רבות "אתה
כותב יפה, מעניין, משעשע" ועוד כהנה מחמאות.
זה אמנם מחמיא לאגו אבל לא משנה במאומה
את מה שהמילים עצמן אומרות.
זה השלב שבו אני חופר לעומק בהבנה
ברורה שהמילים אינן אומרות דבר.
נו באמת! הרי הן בסך הכל צורות מוזרות
של דיו.
ואם כך, מיהו המדבר, או כדברי הנביא
זכריה - מיהו בעצם "המלאך הדובר בי"?
התובנה מגיעה לאיטה שמאחר וכל האחרים
תפוסים כנראה שזה אני עצמי.
כלומר יש כאן ויכוח פנימי מתמשך בתוכי
פנימה, אבל בין מי למי?
האם באמת יש בי שתי דעות מנוגדות?
או שמא דעה שהיא כולה שלי, ודעה אחרת
שהיא תוצאה של פחדים, מנהגים, הרגלים וכדומה?
האמת שבדבר קשה לי.
אני מביט כה וכה ואין איש מלבדי, כאן
בנשמה פנימה.
מסתבר שהמוח מסוגל ל"מולטי
טסקינג" כאשר רצות בו פעולות שונות המנוגדות זו לזו ומי מחליט איזו פעולה
תהיה השלטת?
אני שוב מביט סביב בתקווה אבל לא! אין
אף אחד חוץ ממני.
אם כך, כנראה שאני הוא המחליט.
התובנה המפחידה מכך היא שאם אני הוא
המחליט, אני הוא גם המחליט כשהפעולה לא טובה לי.
אינני יכול להתחמק מההבנה והקביעה שאני
אחראי לכל אשר קורה בחיי, לפחות פנימה בנפש, במוח, בנשמה.
אני אחראי לחיי בין שארצה בכך או לא
וברגע שאבין ואפנים זאת, אוכל לנהל את חיי במודע, לטוב או לרע.
מוזר, אבל אני עדיין אוהב לכתוב.
דוד
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה