אני בחברה
(זה אמנם סיפור מהעבר אבל הובא לצורך
השוואה למצב היום)
בכתה י"א נשלחתי לקורס ציור בן
שבוע בקיבוץ גניגר. זה ממש לא משהו שרציתי אך לא העזתי לומר את המילה "לא".
מצאתי עצמי בחדר עם עוד שני בנים בני
גילי ואני לא יודע את נפשי מרוב חרדה.
מה אומר אם ידברו איתי? לא יודע מה
לומר. אין לי מה לומר. ואם יצחקו עלי אמות מבושה.
מכל השבוע הזה אני זוכר רק את
ההתחמקויות שלי משני הנערים שגרו בחדר. אם הגעתי ראשון לחדר, נכנסתי למיטה ועשיתי
עצמי ישן. אם הגעתי אחריהם, חיכיתי עד שהם יירדמו ורק אז נכנסתי.
אותו הדבר היה בבוקר. קמתי בעודם
ישנים או שעשיתי עצמי ישן עד שיצאו מהחדר.
כל זאת כדי שלא אצטרך לעמוד ולדבר עם
אתם, חס ושלום!
באחד הבקרים קמתי לאחר שיצאו ובעודי
מתכונן, חזר אחד מהם לחדר כי שכח משהו.
אני הייתי בשוק. קפאתי על מקומי
והמתנתי לפצצה שתתפוצץ.
הוא אמר "בוקר טוב" ויצא מהחדר.
לא ידעתי אפוא לקבור את עצמי. באותו
היום לא יצאתי לשעורים. הלכתי בשדה והסתובבתי כל היום בסערת רוחות בלתי נסבלת.
והיום.....
היום אני עומד בפני אנשים ומדבר איתם
בגובה העיניים בלי יותר מדי רעידות בטן.
אני אפילו מדבר באספות ובמפגשים כאלה
ואחרים, ואל יקל הדבר בעניינכם.
מה קרה מאז ועד היום? מבחינתי הייתה קפיצה ענקית בזמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה