הרומן שלי עם "כוון חדש"
"כיוון חדש" (להלן "העיתון")
התנחל אצלי בראש וממאן לצאת. תחת תגובה אלימה, ראש בראש, ישבתי עמו לשיחה על כוס
קפה מלובן בחלב עיזים טרי, וכך התנהלה השיחה:
העיתון: "שמעתי שיש לך תלונות כלפי?
אני כאן כדי להקשיב"
אני: (בהפתעה) "ציפיתי שתתרגז
עלי לאחר המאמר ההוא"
העיתון: "מה פתאום?! הרי אני קיים
על סמך מה שאתם הקוראים כותבים. למעשה עלי להודות לך ולאחרים שבכלל כותבים אחרת מי
אני? מה אני?. מכיר את האקסיומה
הפילוסופית:
"אני כתוב, משמע אני קיים"?! – זה נכון
לגבי כל עיתון"
אני: "האם יש בך את כל מה שאנחנו
זקוקים לו?"
העיתון: (כמו כל עיתון טוב, עונה על שאלה
בשאלה) "האם אתה יודע למה אתה זקוק בחייך? האם אתה בכלל זקוק למשהו, ואם
כן מהו אותו משהו?"
אני: (מתחיל להתעוות בחוסר נוחות) "לא
חושב שאני זקוק לך אבל טוב לי שאתה קיים. רק ש.... (כאן אני מאד מהסס).....
ש...."
העיתון: "כן? על תפחד. דבר חופשי"
אני: "יש הרבה קוראים ולכל אחד
יש בוודאי רצון משלו לגביך. יש הרוצים עובדות, חדשות, פינות מעניינות, היסטוריה של
הגליל, במה להתבטאות, פינה של תמונות, מקום להעברת חוויות ועוד....."
העיתון: "על כך אין אנו חלוקים"
(עונה לי בביטחון מרגיז)
אני: "הבעיה היא שאני כחבר
מערכת, לא יודע מה רוצים הקוראים"
העיתון: "אז מה הבעיה? תשאל אותם"
אני: "כן, קל להגיד אבל איך
עושים זאת? כתבתי על כך ומצפה לתגובות, אלא שאני די פסימי"
העיתון: "שמע, מי שצריך להיות
פסימי, זה אני! אם לא יהיו קוראים, אני לא הייתי קיים!"
אני: "ואתה אינך פסימי? (אני
שואל בחרדה כלשהי)"
העיתון: "לא! אני מאמין שאנשי הגליל
מעוניינים בי אלא שלא תמיד יודעים או מוכנים להודות בכך בפומבי. לא כל אחד יודע
להתבטא בכתיבה. לא לכל אחד יש סבלנות. יש גם פחד ממה שיגידו אחרים".
אני: "עכשיו שאתה אומר זאת,
נזכרתי שאכן, קבלתי כמה תגובות אישיות ואם יאשרו לי המגיבים, אפרסם אותם בסבוב הבא"
העיתון: "נו, הנה אתה מצדיק את מה
שאני אומר. מצדיק את האופטימיות שלי"
(העיתון פורץ בצחוק גדול, ממש עף על עצמו בהנאה גלויה)
אני: (מתקשה לעצור חיוך גדול)
"וואללא! איזה נודניק אתה!!"
נפרדנו כידידים עם אופציה ללכת מכות לפעמים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה