לחיות עם המפלצת
הוא שם. תמיד. למעשה הוא שם כל חיי. אני מביט בו והוא בי.
מתקיל אותי בדרכים שונות מדי יום ואינו מרפה.
החמור בראי טוען שאל לי לעשות דבר.
"אינך יכול" – "אתה לא מסוגל" "אתה לא שווה
את זה" "אתה לא מעניין אף אחד" ועוד כהנה וכהנה מדי יום ביומו.
הוא נמצא איתי מאז שאני זוכר את עצמי. מאז היותי מודע לעולם ולחיים.
"זה לא בשבילך" "תוותר, ממילא לא תצליח" "לא
אכפת להם ממך" "הם צוחקים עליך מאחורי גבך"
"הם צוחקים עליך מאחורי גבך......" הנשק האולטימטיבי של המפלצת.
והינה הגיע היום ואני מתבונן כהרגלי ורואה את המפלצת. שומע את קולה
המאיים והמפחיד.
ומשום מה, לא מבין מהיכן זה בא.... רחמי נכמרו על המפלצת.
מה פתאום?! הרי היא רודפת אותי כל חיי ופתאום... מה.... מה קורה?
תמונה עולה בראשי מאיזו הרצאה ששמעתי. שני חמורים מנסים כל אחד להגיע
לערימת הקש שלו. הם קשורים זה לזה וכל אחד מושך לכוונו. מאליו מובן שהם תקועים
באמצע מאחר וכל אחד מונע מהשני להגיע לערימת הקש שלו.
היום משום מה הרגשתי שאני שם ידי על גב המפלצת ומבקש ללכת עימו לערימת
הקש שלו. הוא נשמע מופתע אבל זורם איתי. הוא אוכל לשובע וכעת להפתעתי הוא גם מסכים
לגשת לערימה שלי. שם אני אוכל לשובע.
שנינו יושבים זה ליד זה, שבעים, ללא רצון לזוז או להפריע אחד לשני.
ככה זה אמור להיות? לא יודע, אבל משהו כאן עובד. שנינו שבעים.
אני והמפלצת שלי שכבר איננה כל כך מפלצתית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה